קפנדריא היסטורית

היום, ט' באב תשע"ג, יצאתי מוקדם בבוקר עם עוד כמה שוחרי געגוע, לעבר הר הבית. "מה לך ולהר הבית?" שאלו אותי מזה שבוע, בו ניסיתי לארגן קבוצה משמעותית (ללא הצלחה מרובה) שתעלה עמי ביום החורבן. "העלייה בשבילי היא העלייה לארץ!" אמר מי שאמר לי בזלזול מה, וצדק. אכן, גם זו עלייה, אך יש עוד לאן לעלות כנראה. "אני לא מייחל לימי בית שני כאן במציאות המתוסבכת ממילא הזו", אמור אחר, ואני לא הבנתי למה הכמיהה אל הבית מחייבת אותי לכמוה אף לשחיטות שלטונית-דתית של ימי אבותינו. כנראה סתם תגובה פוסט טראומטית. אך האמת שהשאלות אכן ניקרו בראשי, ובאמת איני יודע עדין "מה לי ולהר הבית". איני יודע, וכנראה שדווקא משום שאיני יודע אני הולך לשם. זוהי אולי הכמיהה אל הכמיהה, שאולי יום יבוא ואדע למה אני כמהה. כן, אני כנראה עולה כי איני משלים עם האדישות שלי עצמי כלפי המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם. המקום הזה אכן קיים בתודעה ההיסטורית שלי, אך נאדר לגמרי מן התודעה העכשווית, הרלוונטית של חיי כאן ועכשיו. זהו מקום שמצד האמת, היה צריך להיות לי קשר של ממש אליו.

***

עמדנו שם, למול שער המוגרבים (שער הכניסה לגשר), קבוצה של כמה מאות איש הכוללים אנשי ציבור רבי מעלה, אך גם הם לא עזרו להזיז שם משהו.. כמו בשנה שעברה "כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ", ישבנו שם, קראנו איכה, קינות ובכינו על הר הא-להים החרב ששועלים מהלכים בו, אך הרשות לעלות, מיד שוטרינו אנו, לא ניתנה.

ובמחשבה שנייה, השועלים הם לא הבעיה. השועלים הם סימפטום של התפישה העצמית שלנו. "אנחנו יהודים של כותל", אמרתי לעצמי, או כפי שהגדיר זאת ד"ר ישראל אלדד לאחר מלחמת ששת הימים – עשינו "קפנדריא היסטורית". 'קפנדריא' היא קיצור דרך. על-פי המשנה חל איסור לעבור בבית כנסת כדי לקצר את הדרך מצד אחד לשני. זוהי קפנדריא, וזה למעשה מה שקרה בששת הימים כשחיילי צה"ל עלו על ההר – על מקום המקדש, וחיפשו אחר הכותל.

אך מעבר לדברים שהתרחשו בפועל, יש כאן התרחשות רוחנית שיש להתבונן בה וללמוד ממנה הלכה למעשה. דיין, שר הביטחון דאז לא רצה כלל להיכנס ללחימה בגולן ולא בעיר העתיקה. ההחלטות להלחם שם היו על אפו וחמתו של שר הביטחון. הוא פחד פחד מוות מעצם ההחזקה במקומות הללו – וביתר שאת בהר הבית. השליטה בהר הבית, מלבד האיום המדיני הכרוך בה, היא איום על המציאות הרוחנית שלנו כפי שהיא נראית היום. זוהי הזמנה למציאות רוחנית אחרת שאין לנו ממש תפישה בה.

 

 

לא רק דיין נרתע מן ההזדמנות הזו אלא אף רבנים מרבנים שונים שחישבו בהלכותיהם ופסקו כי שליטה והתרה זו עלולה להכשיל את הרבים בכניסתם בטמאה לשערי ההר הקדוש. לכן, בנקל נתן דיין את המפתחות לווקף הירדני והדרך משם כבר ידועה. כיום זהו המקום היחיד בעולם שאין ליהודי זכות להתפלל בו, למלמל בו או אפילו סתם להתנדנד עם הגוף, שאם לא כן הרי הוא מפר את הסדר הציבורי במקום ובמזרח התיכון כולו. יהודים אינם בעלי זכות להעלות ספרים או כל תשמיש קדושה למקום משום פרובוקציה, ובכלל עצם עליית יהודים לשם נחשבת לפרובוקציה אחת גדולה!

בקיצור הר הבית אינו בידינו, אך בידנו מסרנו אותו, וכנראה שיהיה קשה להחזיר.

אנו יהודים של כותל. אנו מעדיפים אותו. הוא שקט, לא נובח, אפשר לטחוב בו פתקים... הוא מאפשר לנו מרחב מחייה של מחלוקת כפייתית ובלתי פוסקות, מאפשר לנו תמרון בין שמאל לימין, בין דת למדינה, בין נשות הכותל לחיילים מוכים... ובכלל מאפשר א-ביסעלא שנאת חינם. קדושה כידוע זה דבר די מסוכן, ולנו סך הכל נעים לחיות עם הספק, עם המורכב והדעתני הזה. זו המציאות, התרגלנו, וזהו. גם הדוסים שבינינו, כך נראה, משקשקים מהיום שבו יבנה המקדש.

האמת שאין לי הצעה פרקטית מה עושים במצב התקוע הזה. אנו מדשדשים במרחב בבינוניות החילונית שלנו, מקסימום אידיאולוגית – ולא מסוגלים להיפתח למשהו שמעבר, למציאות אחרת באמת. אני לא אומר עכשיו לבנות את הבית ולכפות על עצמנו משהו לא טבעי, אני רק אומר להיפתח לזה. לנסות לפתוח את שערי הגעגוע למשהו גדול יותר שיכול לקרות. לא לשרוף מחסני תבואה, לא לצאת למלחמות עולם, אבל כן להבין שיש עוד לאן להתקדם, ושם יהיה לנו יותר טוב.

אפשר להמשיך להיות יהודים של כותל, אך מדי פעם להתבונן מעלה, ולחשוב – "יש עוד לאן לעלות, וזה יהיה טוב". להפסיק לדשדש ולא לפחד מן החידוש.

אז חברים, אם ממש לא מעניין אתכם הר הבית – זה סימן שכנראה צריך לעלות!