מומים החוצה?! מה בעצם אומרת התורה לאדם המוגבל?

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ-לֹהָיו. [...] וְאִישׁ כִּי-יַקְרִיב זֶבַח-שְׁלָמִים לַה' לְפַלֵּא-נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל-מוּם לֹא יִהְיֶה-בּוֹ. (ויקרא כא)

אחת השאלות הקשות העולות מפרשתנו נוגעת בעניין המומים שבאדם הכהן. התורה אוסרת על כהן בעל מום, בין מום מולד ונצחי ובין מום זמני, לשרת במקדש, כיוון שאינו שלם בגופו. ה'מוסר הטבעי' שבאדם מתקשה לעקל איסור זה, והוא מתקומם למולו ושואל: על שום מה מודר אדם אשר לא חטא מעבודת הקודש? האם פחות הוא בערכו מאדם השלם בגופו? ובכלל – מדוע רואה התורה בשלמות הגוף ערך נעלה כל-כך?

דין זה בולט למול דרכה המיוחדת של התורה אל מול תכתיבי החברה הנורמטיביים הרואים בפן הייצוגי והפורמאלי אבן יסוד. התורה כמעט בכל הזדמנות עומדת חוצץ למול תכתיבים אלו; כך למשל למדנו כי התורה מעדיפה באופן ברור את ה'בחירה' על פני ה'בכורה', ובאופן דומה נבחרו הכהנים על פני בכורי עם ישראל שחטאו בעגל. גם הבחירה בעם ישראל כעם ה' לא נעשתה בשל גודלו וחוזקו החיצוניים של העם: "לא מרובכם מכל-העמים, חשק ה' בכם, ויבחר בכם, כי-אתם המעט, מכל-העמים; כי מאהבת ה' אתכם...". התורה מבכרת את תוכנם ומהותם של הדברים על-פני חיצוניותם באופן חד משמעי. ותומך בדרך זו מדרש רבה לפרשתנו: 

"זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" א"ר אבא בר יודן כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה הכשיר באדם פסל בבהמה (ויקרא כב, כב): "עַוֶּרֶת או שבור או חרוץ או יבלת" והכשיר באדם. "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" א"ר אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים שנאמר (שם לד, יט) "קרוב ה' לנשברי לב" (שם קמז, ג) "הרופא לשבורי לב" (ישעיה נז, טו): "ואת דכא ושפל רוח" "זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה". (ויקרא רבה פרשה ז).

המדרש כמו מגונן על דין התורה האוסר בעבודת הכהונה כל בעל מום, ומבקש ללמד זכות על הקב"ה כי דווקא הוא – "כלי תשמישיו שבורים". אמנם נוכח המדרש ונוכח דברינו דווקא מתעצמת שאלתנו בדבר המומים, ואינה מתיישבת.

בפירושו לתורה, מתרץ הרש"ר הירש את שאלתנו בדרך יפה במיוחד:

 

כבר עמדנו לעיל על היחס ההדוק שבין הכהן המקריב לקרבן; וכבר הסברנו את משמעות התמימות הגופנית הנדרשת ביחס לשניהם. היא מבטאת גם את שלימות התמסרותנו – וגם את שלימות החיים שנזכה בה בקרבת ה'. מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עיוורים ופסחים, נכים ודווים וחולים; לא לשם כך נבנה המזבח, כדי שהאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפואות פלאים לחוליו. כי החיים בשלמותם, ברעננותם ובגבורתם יתקדשו לשם חיי מעש של עבודת ה'. (רש"ר הירש, שמות, כא, יז)   

 

 אומר הרש"ר, כי עבודת ה' הנעשית מיתוך מחסור (מום), בהכרח אינה שלמה, כיוון שיש בה משום תקווה לתיקון החיסרון על-ידי העבודה. אילו יהיה הכהן עצמו, מייצג העבודה, בעל מום, יחשבו הכל כי שיאה של העבודה קשורה היא בחיסרון ובתקווה לישועה. אמנם אין הדבר כן, העבודה השלימה אינה אלא זו הנעשית מפני האמונה השלימה, והנעשית מתוך שלימות החיים ברעננותם וגבורתם. במצב זה, לכאורה, אין האדם זקוק לדבר ממשי מן הא-ל ואף-על-פי-כן עובד הוא אותו, ועושה האמת מפני שהיא אמת.

פירושו של הרש"ר אכן נפלא מאין כמותו. אמנם עדיין יש לתמוהה; הרי ישנם מומים הפוסלים את הכהן אף שאינם נראים לעין אדם, ואין כל חשש שמא יראו בעבודתו בקשה לרפואה ותיקון, שהרי מומו מוצנע מעיני כל? על כך לא מצאתי תשובה בכתביו של הרש"ר.

***

בסיפורו של רבי נחמן – 'מעשה משבע קבצנים', מתאר הוא את שבעת רועי ישראל כשבעה קבצנים בעלי מומים קשים; האחד עיוור, השני חירש, השלישי עילג ועוד כהנה וכהנה. מדוע בחר ר' נחמן לתאר את מנהיגי ישראל הדגולים דווקא כבעלי מומים?

הרב עדין שטיינזלץ מסביר זאת כך:

הקבצנים מסמלים את שבעת האישים הגדולים, מנהיגיהם ומפרנסיהם של ישראל בכל התקופות, "שבעת הרועים" [...] המום (של כל קבצן, י.ר) אינו מום אמיתי, אלא מום למראית העין [...] דווקא עליונותם המופלגת בתחום זה עצמו (כל אחד בתחומו, י.ר) היא הגורמת שמעלתם היתרה תיראה כחיסרון ומום בעיני הבריות [...] המעלות המציות מעבר להשגת החושים הן לעולם בבחינת "אין", ולכן נראות כחסרונות וכמומים. (פירוש לסיפורי מעשיות, עמ' 172)

 

המום, לשיטת ר' נחמן, נתפס כמעלה עליונה אצל האדם באותו, תחום בו מתגלה המום דווקא. ומדוע הוא מתגלה באופן חסר שכזה? – כיוון שהמעלה והשלמות של האדם בתחום זה היא כה רבה, עד שהיא בחינת "אין", כלומר שאינה יכולה להצטמצם בלבוש וגוף בעולם הזה. על-כן הרועים, הלא הם הקבצנים, נראים בעיני בשר כבעלי מומים, אך הם שלמים מכל שלימות דווקא בדבר שנראה חסר בעיני כל.

הבנה זו יכולה לטרום לנו רבות גם ביחס לפרשתנו. בית המקדש הוא מקום התלבשותה של האמונה בביטוי גשמי. עבודת הקרבנות איננה רוחנית, אלא גשמית, והיא מכילה את תוכן האמונה של עם ישראל בה'. בעל המום להבנתנו, הוא בעל מדרגה עליונה ממדרגת עבודה זו במרכיב מסיום בו מתגלה המום שלו. על-כן לא תוכל להיות עבודתו שלמה, כי מעלתו היא בחינת "אין", כלומר גבוהה מהעולם הזה, בתחום מסיום.

תפקידו של הכהן אפוא, הוא גישור בין עולם הרוח והממשות באופן שלם. זוהי עבודה הדורשת דיוק ואיזון בין קטבי הרוח והממשות. המום, כפי שהבנו מפירושו של הרב עדין לר' נחמן, מגלם אצל האדם מעלה יתרה בתחום מסוים שאינה מסוגלת להתגלות בעולם בצמצום הגופני בשל גודלה, ובשל כך אולי אין הכהן בעל מום, ואף מום שאינו נראה לעיני כל, מסוגל לגשר בין העולמות ולקיים את ייעודו במקדש.