פרה אדומה – שחרור ממגשרים

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת 'אמור אל הכהנים' אמר לו משה: 'רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו?' לא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה. (במדבר רבה פר'יט, ד)

קיום טומאת המת הינה חידה עמוקה המהווה סתירה עבור מהותה של היהדות. מגמת תורתנו נעוצה עמוקות באמונה כי הטוב, הטהרה והחיים, כוחם רב ותקוותם נחושה אל מול כוחם המדלדל של הטומאה והמוות. המדרש המובא לעיל מתאר רגע קשה עבור משה היושב במרומי הר סיני ולומד דיני טומאה וטהרה מפי הגבורה. משה, ששומע על מציאות של טומאת מת – אבי אבות הטומאה, אינו מקבל תשובה ישירה במה תהיה טהרת טומאה זו, עד כי נדמה לו שכוח הטומאה הנובע מעומק הייאוש והמוות, רב הוא על כוח החיים. המדרש מתאר באופן מיוחד את הרגע הקשה והעמוק הזה בציור קלסתר פניו של משה – "נתכרכמו פניו".

מה אם כן שורש החיים העצום הטבוע במצוות פרה אדומה אשר בכוחו להכריע את הטפיל האיום, אבי אבות הטומאה, המתיש כוחו של אדם עד עפר? על שאלה זו עונה המדרש כי אף שלמה המלך בחכמתו לא עמד על פשרה של פרה אדומה – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". שמא דווקא מתוך חוסר הבנה זה נצליח לעמוד על טעם אחד החקוק בפשר חוקה סתומה זו.

מצוות התורה נחלקות לשלושה סוגים: משפטים, עדות וחוקים, ההבדל בניהם נוגע לעניין הבנת האדם אותם: משפטים הינם מצוות המחויבות מצד השכל, גם ללא הנחיית התורה לקיימם;עדות, היא מצווה שהשכל לא היה מורה לקיימה בעצמו, אך לאחר שציוותה התורה עליה יש לה הסבר שכלי הגיוני; לעומת אלו, החוקים הם המצוות שאין עליהם שום הסבר שכלי, ואף מעבר לכך – יש בהן משום היפוך הבנת השכל, על כן כל קיום מצוות החוקים נעוץ בקבלת עול בלבד.

האדמו"ר הזקן מפרש עניין החוקים כך: "חוקים מלשון חקיקה. יתרון החקיקה על הכתיבה הוא, שבחקיקה האותיות הן מיניה וביה, כלומר, הן אינן מציאות נפרדת מהדבר עליו הן כתובות." (מובא בליקוטי שיחות לאדמו"ר מנחם מענדל פר' חקת) החוקה,אומר האדמו"ר הזקן, אינה כיתר המצוות שתפקידן להוביל את האדם למציאות נשגבה,והן משמשות לה אך כלי ודרך, אלא שהיא עצמה המהות הנשגבה ללא פירוד של כלי ותוכן.על כן אין האדם מסוגל להבינה, משום שהיא עצמה הופעה ממשית מעולמות נאצלים, ללא המגשר האנושי-שכלי.

ננסה לתרגם עניין עמוק זה לשפה נפשית ופנימית שניתן לעבוד עמה. על הנשמה נאמר כי היא חצובה מתחת כיסא הכבוד, כלומר, הנשמה בדומה לחוק, גם היא הופעה מעולמות נאצלים.הנשמה אף היא איננה כלי מגשר למהות או לתוכן כל שהוא, אלא שהיא עצמה המהות, היא הא-לוהות הטמונה בקרב האדם, ורק בה טמון היסוד העמוק המסוגל להכריע את אבי אבות הטומאה.

טמא המת, כמו שוכח את קיום השורש הזה ונשאב לתוך אבל שיסודו באבדן הכלי; אבדן הקיום הגשמי, אך לא המהותי. על מנת לגבור על מגנט רב עצמה זה יש לקיים את המציאות ההפוכה בחיינו, הווי אומר: להתחבר למקור א-להי נטול מגשרים גשמיים או אנושיים ובכך להטהר.

 

בעקבות דברים אלו, עולה ההבנה כי הטומאה מקורה במגעו האנושי של האדם; הקוגנטיבי-תבוני, או זה התחושתי. ואילו הטהרה, היא היא הביטול של ההבנה או התחושה הזו...

לאמור: ביטול האדם = טהרה, יישותו = טומאה!

מה מוזרה מסקנה זו... שהלא אבי אבות הטומאה הוא המוות עצמו, ושי לשאול: האין אדם המבטל עצמו עד עפר, שאינו רואה בתבונתו מאומה ורק שואף מעלה אל מרחבי הלא נודע (תרתי משמע), האין הוא בגדר מת מתהלך? ואיך יחשב דווקא מצב זה של "אמרתי אחכמה והיא רחקה ממני", כסגולת החיים עלי אדמות??

על כך תשובות רבות בוודאי, ואין רצוני להעריך במהותו של הביטול החסידי והקבלי. אם-זאת, יש להעמיד את הדברים לדיוקם ולומר, כי כח חיים זה, הנוגע בעצמותם של החיים; כח זה שסודו אינו ידוע אף לשלמה החכם באדם, אינו מיועד לכל עת. שאם-לא-כן עזי אין כל ערך למציאות תבונית ומילולית כגון זו הנכתבת כאן. אמנם, אף לכח זה מקום. כאשר הקיום כולו חיוור למול עוצמת החידלון - זהו מקומו. החידלון, הייאוש והמוות, הרי הם כצונמי שאין כל מילה כתובה אף אמורה, יכולים לעמוד בפניו. אז נקראים אנו אל הצונמי של החיים; אל המעל והמעבר לכל מובן - אל הביטול אל עצם הקדושה, אל הפרה האדומה שאין לה כל פשר, ואסור שיהיה לה.

זוהי עוצמת חיים אדירה, אך בו בעת מסוכנת. אל-לנו להתמכר לכך, להשפיל עצמנו עד עפר ולבטל כוחותינו תדיר. זה אמנם מפתה, אך הרסני. לא לשם כך נבראנו, בכוחותינו המשוכללים, אלא לשם תיקון עולם. ולשם כך, דומני,יש צורך אף בכוחות האנושיים ה"שפלים"ביותר.