כל ההיסטוריה כולה בביס אחד קטן - בין ביכורים למקרא ביכורים

ייחודה של מצוות מקרא ביכורים בולט הוא מן הפסוקים. הנאום הארוך לו זוכה מצווה זו כולל פירוט היסטורי לאומי המעטיר שבחים ותודות על הקב"ה, על נסיו ונפלאותיו שסופם בכאן ובעכשיו -  בחיים על אדמת הארץ. אמנם בקראנו את הפסוקים, לרוב מפספסים אנו את הבשורה הייחודית הטמונה במצווה זו, מתעלמים אנו מן היחסים החדשים להם זוכים המורשת ההיסטורית הלאומית, מושג הנס והחריגה מגבולות הטבע, וכן המציאות השגרתית, היומיומית על הארץ.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' [...]. (דברים כו)

נאום ארוך זה הינו תיאור השתלשלות העם מ"בירה עמיקתא לאיגרא רמה", לאמור: זהו מסע גאולת העם, החל מבריחת יעקב מבית לבן, דרך שעבוד מצרים והיציאה באותות ובמופתים, ועד למקום הזה – ארץ ישראל, עד לזה הטנא, עד לאילו הפירות.

אך אילו נתבונן כאן בסיטואציה המצוותית הכוללת, מייד נבכך כי היחסים שבין מצוות מקרא הביכורים ובין מצוות הביכורים עצמה, נראים כאבסורדיים, כמעט מגוחכים!

ברגש, מגולל האדם לפני ה' את מצבי הקיצון הקשים מנשוא בהם עמדו אבותיו, מצבי עינוי לאומיים, ואף ניסים כבירים – שינוי סדרי בראשית של ממש – שנבראו במיוחד לטובת עמו, עם ישראל. ומתוך כל הדרמה המרוממת הזו הוא צונח ופונה לטנא הפירות הצנוע, הממשי והטבעי לגמרי, ומניף אותו לפני ה', כאומר: "וכל הסבל... כל הפלאות... לכאן יועדו – מקופלים כולם בתמר זעיר זה, ובזה הרימון!"

דומני כי תחושת חוסר שיווי המשקל האבסורדית מתעוררת בנו מתוך תפישה הטבועה בנו מקדם; תפישה הרואה במציאות הניסית הרדיקאלית, לכל כיוון שהוא, מציאות עליונה ונשגבה שיש לנו לחתור אליה.

לעומת הניסיות, רואה תפישה זו את המציאות הממשית והטבעית כמציאות בלתי מספקת שיש לקפוץ ולהתעלות מעליה; יש להתגבר עליה באי אילו דרכים תודעתיות ומעשיות...

מנגד לתפישה המקובלת ההיא ניצבת מצוות מקרא הביכורים המבשרת סדרי עדיפות שונים, הפוכים אולי. תפישת התורה רואה עליונות דווקא בשגרת החיים הטבעית על פני המציאות הנסית טרנסנדנטית. תפישתה כמו מבקשת להכות בנו עמקות שורשים, סבלנות ואורך רוח, המסוגלים לגלות את השפע והיופי דווקא בכאן ובעכשיו, ולומר בפה מלא כי פרי העץ הסמוק, רגבי האדמה, הבית ועמל הכפיים, הם הם שיאו של התהליך הגאולי ובהם ספוגים מלא המשמעות והשגב. לאמור: כל הניסים הגדולים אינם אלא בחינת דרך, לאילו הפירות הצנועים, הניצבים גבוהה מעל גבוהה, כתכלית התהליך וכרום קדושתו. 

עוד דרך ישנה לפרש את חוסר שיווי המשקל שבין מקרא הביכורים לפירות הביכורים עצמן. ניתן אולי לומר כי בקשת התורה להטמיע בנו התבוננות חזותית מעמיקה במציאות הגשמית כולה. הכל הוא בבחינת דימוי בעולמינו לעולמות עליונים עוצמתיים או להיסטוריה רחוקה. התמר אם כן, איננו עוד תמר תמים, כי אם חפץ בעל ערך סנטימנטלי המעורר בעדם רגשי אמונה ותודה. 

מבט זה מזכיר לי סיפור יפה אודות עובר אורח אחד שפגע בליאונרדו דה-וינצ'י בעודו משרבט דבר על מפית נייר. בבקשו לקנות מידיו את המפית נקב דה-וינצ'י בסכום עתק, עובר האורח תמהה על הסכום ושאלו איך יוכל לקחת סכום כזה על שרבוט שלקח לו לא יותר מכמה שניות בודדות? דה וינצ'י ענה כי אותן שניות לא היו אלא חלק ברצף של שנים רבות ועמל רב. ומפית זו איננה עוד מפית, כי אם חפץ המגלם את מלא כוחו ביצירה שלמד עד הלום.