להרגיש בבית; סוד האינטימיות של המקדש

 

 

"וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ. כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם, וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַ‍ִם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ.
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת, מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ." (זכריה, ח')

הפסוקים המנחמים מזכריה כבר אינם עוד חזון רחוק. ירושלים אמנם טרם זכתה לתואר "עיר האמת" בפי כל, ואינני יודע עד כמה היא אכן כזו, אך בלא ספק החזון בדבר הזקנים והילדים המשחקים הוא נחלת חיינו במובנו העמוק ביותר, וחלקנו אף זכינו לשמש בו, כילדים, שחקני מפתח (ובע"ה נשמש בו גם כזקנים מרובי ימים... רק שיורידו את מחירי הדירות..).

מהי אם-כן המוטיבציה שלנו להמשיך ולשמר את מסורת הצומות והקינות על ירושלים החרבה; אותה קריה נאמנה שהייתה לזונה בעיני כל רואיה?

אמת, מקום המקדש עודנו שומם, ואף מעבר לכך: "שועלים מהלכים בו", ואפילו תפילה בהנעת שפתיים אין ליהודי למלמל על ההר. אך אם כל הכבוד, בלבד מקום קדוש זה, הרי ירושלים לא ידעה ימי פריחה כאלו מעודה: היא גדולה מכפי שהייתה אי פעם, מלאת בתי לימוד ותפילה, מפעלי חסד ומוסדות שלטון יהודיים. זוהי ליבה של ההתרחשות היהודית עלי אדמות, ויש שיאמרו שזוהי ליבת ההתרחשות העולמית, ויש להם על מי שיסמוכו...

ר' נחמן בתורה ריט כותב כי כל הסיבה לבניית המקדש היא הצטמצמות א-להית בכלי ההשגה האנושיים. הקב"ה רצה להפגש עם בניו ועל-כן צמצם את עצמו. זהו מעיין תיאור הבריאה של האר"י הק' אלא שצמצום זה הוא בתוך הבריאה עצמה, זהו אפוא צמצום בתוך צמצום. לאמור: צמצום ראשון – הבריאה – נעשה בכדי לאפשר חיים נוספים באינסוף, ואילו הצמצום השני – המקדש – נעשה בכדי לאפשר לאדם להתייחס אל הא-ל בכליו האנושיים. הצמצום הראשון הוא אם-כן לשם הבריאה בעצמה, והשני מיועד לתכלית הבריאה, היא עבודת השם.

וכה דברי ר' נחמן:

בִּצַּע אֶמְרָתוֹ (אֵיכָה ב), בִּזַּע פּוֹרְפִירָא דִּילֵהּ, (מִדְרָשׁ שָׁם) כִּי בְּוַדַּאי אֵין הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יָכוֹל לִסְבּל כְּבוֹדוֹ וְגַאֲוָתוֹ יִתְבָּרַך כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מְלָכִים א ח) : "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לא יְכַלְכְּלוּך אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה" וְכוּ רַק מֵחֲמַת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל צִמְצֵם וְהִלְבִּישׁ אֶת גַּאֲוָתוֹ כְּדֵי לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים צ"ג) : "ה מָלָך גֵּאוּת לָבֵשׁ" שֶׁכִּבְיָכוֹל בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ הִלְבִּישׁ וְצִמְצֵם אֶת גֵּאוּת שֶׁלּוֹ כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לִסְבּל קַבָּלַת על מַלְכוּתוֹ עָלֵינוּ אֲבָל כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ לְפָנָיו אֲזַי כִּבְיָכוֹל הֶרְאָה וְגִלָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אֶת גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְלא רָצָה לְהַלְבִּישׁוֹ וּלְצַמְצְמוֹ עוֹד וּמִמֵּילָא נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי לא הָיָה יָכוֹל לְסָבְלוֹ כַּנַּ"ל וְזֶה "בִּצַּע אֶמְרָתוֹ" בִּזַּע פּוֹרְפִירָא דִּילֵהּ שֶׁקָּרַע אֶת הַלְּבוּשׁ שֶׁלּוֹ, הַיְנוּ שֶׁקָּרַע אֶת הַלְּבוּשׁ וְהַצִּמְצוּם הַנַּ"ל בְּחִינַת "גֵּאוּת לָבֵשׁ" הַנַּ"ל וּמִמֵּילָא נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי מֵאַחַר שֶׁקָּרַע וּבִטֵּל אֶת הַצִּמְצוּם וְהַלְּבוּשׁ שׁוּב אֵין הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יָכוֹל לִסְבּל גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ כִּי "הֵן הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לא יְכַלְכְּלוּך" כַּנַּ"ל

ר' נחמן מתאר את החורבן באופן פרדוקסאלי עד כי ניתן לחשוב שהמצב בלא בית הוא גבוהה מן המצב של הצמצום בכלי, בבית. הלא כעת הקב"ה מתגלה במלא גאוותו וללא מלבושים מצומצמים... אך בלא ספק אין הדבר כן.

המוטיבציה הא-להית לכאורה, על-פי ר' נחמן, היא כדי לגלות מלכותו. גילוי זה אף הוא פרדוקסאלי, כיוון שמלכות, במובנה העמוק היא ענווה – לית לה מגרמה כלום! זאת מלכות של אמת שאינה כופה עצמה על נתינה, אלא נתינה מכתירים אותה ומתכבדים בה. זהו אפוא סודו של המלך הענו.

 

 

המקדש, כך שמעתי בשם הרב פרומן זצ"ל, הוא האינטימיות עם השם, זוהי עבודת השם במלא מובנה. הקב"ה ביקש למלוך על ידי צמצומו ובכך לאפשר מרחב אינטימי לעבודתו. זהו מרחב של מפגש, של כנות. מפגש בו הדברים הם על הלב, "על לבבך".

אמנם בכדי ליצור מרחב אינטימי לא די בצמצום הא-ל, אלא אף באמון האדם. האדם חייב להיות כן, להיות נאמן לאמונתו ולא להתמסר לעבודות זרות הקיימות במרחב. הקב"ה מוכן ואף רוצה לצמצם עצמו בשביל הכנות והאינטימיות אך לא בשביל הזיוף, לא בשביל הפסיחה על השתי הסעיפים.

משנהג האדם במקדש, מעוז האינטימיות, בכוחניות פוליטית ובזיוף, קרע הקב"ה את הלבוש שלו – את הצמצום – וממילא "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך": אורו התפשט לכל.

כיום, בעידן הרוחניות הניו איג'ית יש תחושה שיש הכל אבל אין כלום. זוהי תחושתו של המלך בתחילת הסיפור ממלך ענו שיש לו את כל הפרוטרטים של כל המלכים – הוא משופה באוצרות תבל, אך את האינטימיות חסרה לו, זהו הדבק של כל היש – זהו המלך הענו. בלעדיו דומים אנו למלכים זקנים וכסילים.

דומני כי המקדש הזה שאיננו, עשוי היה להפוך אותנו לאנשים דבוקים יותר, וחיים יותר. זהו סוד האינטימיות שבבית.