מחנך אל העתיד - דברים לזכר סבא, שנתיים להסתלקותו

כקול שופר הילך קולו של סבא בחלל עולמי. מקצה העולם ועד סופו. שקט, רגוע, אך צלול בעליל. מן האין הוא בוקע; מן האבות, מן העבר. ומתיישב כאן, ביש, בהווה ובעתיד; מחולל מציאות חדשה – בדיבור, במגע, בחיוך עדין ובצחוק. כאן ישב הקול והתיישב על הלב, ומי יודע איזו דרך ובאילו מקומות עבר עד כאן.

לפני שנים מספר ישבנו במסעדת בייגל'ס ירושלמית, אני והוא, והוא מספר. כאלמוני הגיע ארצה, ועודנו בורח מאימת הנאצים שחישבו לשלוח יד בנפשו. ב־1938 היה כבן 6, ילד רזה במיוחד; משקל נוצה. בשל משקלו לא קיבלה המשפחה את אשרת הכניסה המיוחלת מגרמניה לשערי ארה"ב. כפסע היו הם בין החיים ובין המוות וגופו של סבי הוא שיכריע. הוא עוד זוכר, כך אמר, את דממת המוות במכונית בנסיעה חזרה מן השגרירות האמריקנית לביתם. כשלושה חודשים האביסו אותו הוריו כדי שיעלה במשקל, והנה, כך אמר, אני כאן. וגם אתה. הוא חייך אליי, חייכתי אליו, נגסנו יחד בבייגל.

בתלמידיו זיהה את ייעודו, תכלית מעשיו והגותו. פרופ' מיכאל רוזנק

לראות סרט של דיסני

המילים היו חיות בפיו של סבא, והן כמו בקעו מחדרי העבר. דלתות עברו היו פתוחות לרווחה והוא היה חי אותן ואיתן. דומה שכל מילה או פעולה – ואף הפשוטות שבהן – עמדו בזיקה אליהן; אל הדלתות הפתוחות ההן, אל עברו שלו ואף מעבר לו.

ילד היה בעיני עצמו תמיד, וילדותו ניכרה ממבטו עד יומו האחרון.

כך זוכרני שקנה סבא מכונית חדשה. לראשונה החזיק בידו שלט אוטומטי לרכבו. לחץ סבא על השלט, והנה הבהוב. חייך חיוך שובבי, ממתיק סוד בינו לבין עצמו, ולי נדמה היה כי בכל לחיצה הטיל הוא בעיני רוחו פצצה רבת עוצמה על הנאצים מבקשי נפשו, וכמו לחש: "הנה, ניצחתי".

יש ועברו של אדם הוא כמכשול בנפשו, המעכבו מחיי שעה ומחדוות החיים והיצירה. לא כך היה סבי. מחנך היה בכל ישותו, פניו אל העתיד. אדם בעל אהבה יוקדת, תקווה וחזון אין קץ, וכל כולו אומר כבוד. גובה קומתו, הילוכו, יופיו ועדינותו שידרו אצילות רעננה. מעיין אצילות ומלכות.

בימים קשים בתקופת נעוריי היה הוא בעבורי אי מבטחים של אמון ושפיות. מילותיו, כאותו קול שופר, היו כבדות משקל מחד, ומאידך רפרפו מעליי בקלילות מעודנת. בידיו הארוכות ידע להטיל אחריות מתוקפם של האבות, ובו בזמן לפתוח עולמות רעננים של חידוש ויצירה. עבר, הווה ועתיד שיחקו יחד בערבוביה בעת דיבורו, ואני שאפתי את מילותיו לקרבי.

גם בין הקודש לחול לא היה ממהר סבא לפסוק. כך זוכרני את הליכותינו לקולנוע מדי שנה, בהיותנו ילדים – סבא, אחותי ואני – "לראות סרט של דיסני". הייתה זו מסורת ארוכת שנים שנדמתה לי כהלכה למשה מסיני. סבא ראה זאת כבילוי משותף מחד, אך גם כיוון אותנו לא פעם לנקוט עמדה ביחס לסרט ולכל המשתמע ממנו. כך הפכה חיש קל יציאתנו זו לחברותא משותפת ולסוד שיח. מכל אירוע מזדמן היה פותח בבינתו פתח ללימוד מעמיק, לחידוש ולזיכרון, כמו הצביע בכל מקום על דלתות כניסה חבויות שאין איש מבחין בהן.

כנות המילים

ידעתי גם ידעתי כי סבי איננו רק סבי. מכובד היה בעיני הבריות; פרופסור בעל שם, עתיר פרסים ותארים. אמנם אלו עניינו את סבא מעט מאוד ביחס לדבר האמיתי שבחייו היצרניים – תלמידיו. הם היו לו אוויר לנשימה, מושא לאהבה ולטיפוח. בהם זיהה סבא את ייעודו ואת תכלית מעשיו והגותו. בכך, דומני, היה הוא עוף מוזר במרחב האקדמי; שונה היה, אך מעורר השראה והערכה בעיני כול. מאז היותי ילד קט פקדו התלמידים את בית סבא וסבתא בארוחות השבת. סבי הזמינם אליו, על־אף שאין זה מכלל הדברים המצופים מפרופסור אקדמי, הנדרש מעצם תפקידו (לפחות) לדוק של מרחק ובידול. סבתי, גאולה, שהייתה לסבא לאהבת אמת, לתומכת ומסייעת כל ימיו, ניצחה על הארוחה במטעמים, ואילו סבא מפלפל היה בפרשת השבוע, בדברי פילוסופיה והגות ובישוב פרדוקסים חינוכיים. ואנו – שהדברים היו לנו כחידה סתומה – נמשכים היינו אחר השמועה, ובין התרוצצות תחת השולחן למשחק והצגה מנסים היינו לתפוס דבר מן הדברים החשובים ההם, ובכך להיחשב בעיני סבא ובעיני עצמנו כמביני דבר. כך חלחלה חדוות הלימוד מסבא למשפחתו, והיא מלווה אותה עד היום.

בכל יום פוגש אני אדם נוסף המגדיר עצמו כתלמיד של סבא; עוד מורה הטוען ששינה את מהלך חייו. לא פעם תלמיד זה שמע אך דיבור אחד, שיחה או שיעור אחד, והשפעת דבריו של סבא נחקקה בו וניכרת בו עד היום. מה אמר לך סבא, אני שואל, אך אין לשחזר את הדברים. "אלו לא המילים, אלא כנותן; לא הטענות שהשמיע, אלא זיקתן". אמת, פיתח הוא תוכניות עומק בחינוך לאין מספר. כתב ספרים לרוב. עשרות שנים שלימד והרצה. עסק בהנחלת החינוך היהודי נוכח אתגרי הרוח והזמן. אך את קול השופר לא יכול היה לכתוב. את הזיקה הסודית שבדבריו קשה לשחזר.

לשם תיאור ימיו האחרונים של סבא אזדקק כאן לתיאורו העדין של גיסי, הרב אילעאי עופרן, הן בשל יופיים ודיוקם והן בשל הקושי שעודנו רובץ בנפשי בעת העלאת הזיכרון הטרי של שעותיו האחרונות:

בשבוע האחרון הלך מצבו הבריאותי והתרופף. נראה היה שמסכת חייו המופלאה מגיעה אל קצה. ביום ב' אחר הצהרים נקראנו להגיע לשערי צדק. בעלייה לירושלים ירדו טיפות גשם שוטף בראשית סיון ונראה היה שגם פמליה של מעלה סוערת מן המעמד. סביב מיטתו בבית החולים עמדו בניו ובנותיו, כלותיו וחתניו, נכדיו ובני זוגם. עשרות נשמות דואבות. אל תוך הלילה שרנו את שירי השבת שאהב, את פיוטי הימים הנוראים ואת הניגונים שאסף לאורך הדרך והיו לשירת חייו. עם חשכה ספרנו כולנו 49 ימים לעומר, מלכות שבמלכות, והמשכנו בשירה חרישית סביב מיטתו, מתובלת בסיפוריה של סבתא, בים של דמע ופעמים אף בבת של צחוק. נראה היה שכל עוד בוקעת השירה, לא ניתנה רשות למשחית לחבל. כמה דקות לפני חצות חדלה השירה וחזרו כולם לביתם. ומיד, ויהי בחצי הלילה, נדרשה נשמתו הזכה לשבת עם הצדיקים שעטרותיהם בראשיהם וליהנות מזיו השכינה.

אנו נותרנו דלים ומדולדלים – חסרים את אהבתו, את יראת השמים הנדירה שלו, את עדינות גבורתו וגבורת עדינותו. הוא שהראנו את פשט הפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", הוא שגידלנו על עוצמתה של דמעה והוא שלימדנו ש"על כל פשעים תכסה אהבה".

על הזכות הגדולה לגדול במחיצתך, סבא, אודה כל ימי חיי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ג, 14.6.2013