"כפה עליהם.. כיפה כגיגית!"

 

בערב שבת האחרונה, קצת לפני כניסתה, נעמדתי כהרגלי בקודש, למול ערימת הכיפות שבמקלחת ביתנו. "מה אבחר היום..." עלה ההרהור בשפתי. הערימה מעורבת זרמים זרמים; יש כיפות גרוש מצוירות מימי נעורי ויש כיפות קטיפה שחורות. יש כיפות בד, הדומות יותר לכובע אמנים בלתי צפוי, ויש כיפות מתנחלים קלאסיות, עם הקישוט הסובב. הכל מהכל יש שם בערימה הזו שבמקלחת. שלפתי כיפה שחורה סרוגה שקנתה לי אשתי לפני מספר חודשים והנחתי על ראשי.

התגובות לא איחרו לבוא: "הי יוני, מה נהיה?", "מה קרה לכיפה? מה זה זה? זה חרדלי או אמרקאי? אולי אקדמי?", "אחי אתה מבלבל אותי... מה זה השחור זה?" ועוד כהנה וכהנה. אני לתומי לא הבנתי את ההתנפלות. התרגלתי להחליף את פיסת הבד הזו מדי זמן, להשיל ולחבוש, וכנראה שהפעם – "עם השחור הזה" – עברתי את הגבול...

הניסוי החברתי הבלתי מתוכנן הזה היה מעניין עבורי. "מדוע אנשים תקועים עם הכיפה?", שאלתי את עצמי. אנשים מרגישים די חופשי להחליף סגנונות ביגוד, עיצוב בית, ועוד עניינים חיצוניים שכאלה, אך הכיפה... הכיפה היא משהו מיוחד. היא מרכזת באופן אינטנסיבי את אישיותו החברתית-תרבותית של האדם החובש אותה, את אישיותו הפוליטית וגם... גם את תפישתו הרוחנית-דתית (בסדר זה דווקא). מדהים כמה פיסת בד קטנה מכילה בתוכה.

הסיבה ל'תקיעות כיפתית' זו, אם-כן, היא מובנת: העמסת יתר על פיסת בד אחת. העסק לא זז, כי הוא כבד מדי; פשוט צריך לשנות הכל, כולל הכל, כדי שיזוז!

 

ואני מציע: בואו נשחרר את פיסת הבד הזו לנפשה; אל המרחב הדתי לבדו; אל העמידה הרוחנית שלנו, ותו לא.

 

זה אולי נשמע קטנוני ואדיוטי, אך זה עניין עמוק ביותר. מדובר בשחרור הדת מן הפוליטיקה ומן הסוציולוגיה. זה עשוי לשחרר משהו בתפישה הדתית ואף ייתן מעוף לחוויה של העמידה החופשית שלנו למול הא-ל. אך... כמה שאני מתענג לראות מפעם לפעם עוד אדם חבוש כיפה שאינה מאפשרת לי לעמוד על "טיבו" החברתי-פולטי ועוד. כמה אני אוהב את הערבוב המפתיע הזה. זוהי פוסט מודרנה בטיבה (ואין הרבה טוב בה...).

נכון, זה לא יעזור, הכיפה כבר מכילה את שהיא מכילה בין אם נרצה ובין אם לא. אך זה לא רע. התהליך הזה הוא כנראה מכוון, שהלא ללא המיתוג, אין כל משמעות לשינוי הכיפה. יש רק להשיל ממנה את המיתוג החברתי-פוליטי והכל מושלם. נראה שעכשיו הזמן להשתמש במיתוגים הרוחניים בכיוון ההפוך שלהם: לא כהשתייכות של קבע ותקיעות, אלא כאדם מתבונן העומד היום למול העולם או למו א-להיו כמתבונן בצורה - x, ולא בצורה - y. מה רע?

זה לא סתם פוסט מודרני או אין, זו גם אמת יציבה שאין בלתה. אמונת הייחוד הינה אין סופית, ואסור לו לעולם הרוחני שלנו להיתקע על תפישה כלשהי – שהלא תקיעות זו עצמה היא היא כמעין הגשמת הא-ל. עלינו להיות דינאמיים בהקשר הרוחני, והכיפה, כפריט לבוש חיצוני המייצגת עולם רוחני זה, אף היא צריכה להתרענן מפעם לפעם. לי בכל אופן זה נראה בריא.