פרויד, ניצ'ה ופרנקל נפגשים באושוויץ – הרהורים אופטימיים למוצאי יום השואה

בספרו 'אורות ישראל', טבע הראי"ה קוק – הפוסק, הפילוסוף והמשורר, האופטימיסט הדגול – את המושג "מוסר טבעי", כמה עשורים קודם הזוועה הגדולה:

אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה.
אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים יותר נוטים לפעול לטוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.

הרב קוק מתייחס כאן לשני מימדים הקיימים באדם: א. 'מוסר טבעי' הקיים ביסודו של אדם – של כל האדם – והוא טבוע בו מראשית בראתו.  ב. 'יראת שמיים' המתלבשת על טבעו הקמאי, והיא כמין תכתיב תרבותי לגבי הטבע המוסרי הטבוע בו פנימה. ליראה זו, אומר הרב, אסור לסתור את המוסר הטבעי הראשיתי, שאם לא כן, הרי זוהי יראה פסולה.

האינטואיציה המוסרית לשיטת הראי"ה קוק הינה כמצפן הקרוב לכח נבואי אנושי. האדם מסוגל לשפוט תרבויות שונות, כמו-גם את יראת השמיים היהודית, המתייחסת אל תוכן הקדושה בעולם היהודי, על-פי האינטואיציה הפנימית הזו, הקיימת אצל כל אדם; לשלול או לאשר אותה.

אמנם אנו, למודי האכזבה מן המין האנושי, שהרב קוק תלה בו תקוות אופטימיות כל-כך; אנו שחווינו על בשרינו את המפלצת המוסרית הנקראת הטלר ימ"ש וכל עוזריו ושותפיו למפלגה הנאצית, אולי נראה פסקה זו כנאיבית. הרב קוק לא ראה את השואה, וכנראה שלא בכדי, ואולי סביר לומר שאילו היה רואה היה מוחק את המושג 'מוסר טבעי' מרישומיו כליל.

***

המפלגה הנאצית ראתה בפילוסוף פרידריך ניטשה, שהגה את "מות הא-להים", ואת ה"על אדם", את סולל דרכה הרוחני (על אף שיש מי שיאמר כי שורשיה הקמאיים של הנאציזם נטועים עמוק במיתולוגיה הגרמנית, המיוסדת על כוחות מאגיים שחורים, אותם  עורר הטלר בעזרת המצב הרעוע בשטח). "מות הא-להים" הינו את מות המוסר הדתי הכובל את האדם ויוצר בקרבו, יש מאין, ייסורי מצפון. האדם צריך להשתחרר מן המוסר הדתי השקרי וכך לפרוץ בטבעיותו השיפוטית. ה"על אדם" הוא האדם השופט והמציב את ערכיו באופן עצמאי ובלתי תלוי בדבר מלבד בו עצמו.

 

ניטשה סבר כי בכדי להגיע ליכולת שיפוטית זו עליו לצבור עוצמה, על כך כתב בספרו "הרצון לעוצמה". רצון זה אינו מתייחס לעוצמה ממשית דווקא, כפי שהבינו זאת הנאצים, אלא הרצון לעצמה שכלית אינטלקטואלית אשר תאפשר את שחרורו מן התכתיבים החיצוניים בהם הוא שרוי מראשיתו. העצמה הינה עוצמה פנימית, זאת היא שאיפתו הקמאית ביותר של האדם לשיטתו, כדי להשתחרר מעול המוסר.

למרות שביסוד דבריו ניתן למצוא התאמה לאופטימזם של הראי"ה קוק, דבריו בעיקר חוללו אסון. האדם כמבקש עוצמה נטולת רסן הוכיח כי הוא אינו אלא יצור נחות המבקש לו שררה פראית. לא מרחב שיפוטי נשגב וחופשי, המביעה את גודלו מעצם טיבעו, אלא מרחב רצחני פראי ומפלצתי. כך פירשו זאת הנאצים, דבר המעיד על שקר האופטמיזם ביחס לאדם.

גם פרויד, אילו היה ניצב באושוויץ, היה וודאי אוחז בסנטרו ומצקצק בלשונו ואומר: "אמרתי לכם". אם המנוע הפנימי של האדם לשיטת ניטשה הוא השאיפה לעצמה, אזי פרויד קרה למנוע זה ה"איד". כלומר יצריו האפלים והנחותים ביותר של האדם. פרויד לא סמך על האדם, אלא חשד בטובו, ולא האמין לו. כל פעולה שלו, לשיטתו, מונעת ממקומות קמאיים ובלתי מודעים בעליל. לא שיפוטיות חופשית ולא כלום. מיניות מיניות מיניות, ובצד זאת, מפעם לפעם קופץ לו ה'סופר אגו' ומבקש לו מס שפתיים, שאינו אלא חיפוי מתורבת ליצריו האפלים. האדם הוא מפלצת אגו, וכל השאר שטויות. לכן מחנה ההשמדה אושוויץ אינה אכזבתו הגדולה של פרויד, אלא חזיון אמין והגיוני.

לעומת החבורה הזו, אותה כינסנו כאן מעל דפי הרשת העל מקומית והעל זמנית הזו, היחיד שאכן היה שם, בתוך התופת האיומה ויצא, אינו אלא ויקטור פראנקל, רופא נוירולוג ופסיכיטר יהודי שחווה את אושוויץ על בשרו. נכון, עוד קודם השואה היה פראנקל הומניסט, אך השואה דווקא היא שגרמה לו לכתוב את המסה הקריטית של חייו: "האדם מחפש משמעות". 

הנאצים, הוא אמר, אמנם יכלו לכבול את הגוף, אך לא את הנפש. האדם ביסודו אינו כבול, אינו לכוד באי אילו יצרים כמאיים, אלא חפשי. הוא עשוי אמנם לבחור לפעול כחיה פצועה וכבעל תאווה, אך ביסודו הרי יש לו בחירה, וביסודו העמוק יותר הוא מחפש משמעות לחייו והיא שתגרום לו להרפא ממחלות קשות, אף לשרוד קטסטרופה היסטורית שלא היה כדוגמתה:

נסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של ערה נפשית וגופנית.

אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש - לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי. כשנתבונן מנקוד ראות זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כרחנו יירא לנו לא רק כביטוי לתנאים פיסיים וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות. ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלה, להכריע בצעמו, מה הוא יהיה - מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז. (מתוך 'האדם מחפש משמעות')

 

עצם זה שהאדם הנרדף בשואה לא פסק מלעסוק באטיקה ובהלכה, בנתינה ובכבוד, היא היא המוכיחה כי ביסודו של האדם טמונה הבחירה והטוב. אין כמו אושוויץ כמעבדה מדויקת לבדיקה יסודית מעין זו, ופראנקל יוצא משם מעודד – האדם הוא טוב, הוא מחפש משמעות לקיומו ומשמעות זו היא הפועמת בעורקיו. גם הנאצים להבדיל, לא היו מנותקים ממקורם זה והזדקקו תדיר לפרוטזות שישאירו אותם שפויים על אף היותם רוצחים, ומבניהם של תאי הגזים יוכיחו. ה'מוסר הטבעי' הנאיבי של הרב קוק היה נוכח אפוא בכל מקום גם שם, בתוך התופת הזו. במבט ראשון אמנם קשה לראות, אך במבט שני, אומר פראנקל – אפשר גם אפשר לראות.

הרב קוק אם-כן לא היה נאיבי אלא נביאי.

אל פחד, אני חושב, ה' עשה את האדם ישר, ולנו לא נותר אלא לבחור ביושר הזה.

בע"ה יהיה טוב.