ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אהבת את יעקב

משנולדו הבנים התנער הבית מן השקט שהורגל בו. יצחק ורבקה חשו כי גופם הזדקף והצעיר לבלי היכר, וחוסנם נטען והתחדש. הלאות שהתגנבה בשני העשורים האחרונים פרחה באחת כחוט צמר סבוך שהותר, והלב נפתח והתאוורר. הזריזות שבה אל מעשיהם, ופניהם מוארות היו; משל היו זוג צעיר וחולמני, ממתיק סוד. 

כה שונים היו הילדים זה מזה, עד כי מלבד גודלם וחוזקם שניכר לכל, לא נתגלה כל דמיון בניהם. כבר מתחילה נטה עשיו אל השובבות, וצחוקו פורץ ומתגלגל. מבטו חטוף ומלא תזזית, ורגשותיו עזים וגלויים לכל. דמותו נסכה תמיד פלא וחן על פני יצחק אביו, שרגיל היה בשתיקות ממושכות ובמבטים נוקבים.

טעון היה העולם בעבור יצחק, ונפשו עטופה בשתיקה אדירה. כמה בקש יצחק לפרוץ את סכר השתיקה שבנפשו, ללא הועיל. היה יוצא אל השדה, שואף אויר מלא ריאות, ומתבונן. אך מן האבנים הזרועות באדמת השדה ניבטו לו רק אבני המזבח שליקט אביו בטרם בקש ממנו, בלחישה, לעלות על גביו. ומן השלוליות שנגרו לאחר הגשם שמע את המיית הבארות אשר חפר אביו, בעת שנסתמו ביד פלשתים.

עד שבא עשיו בנו ופרץ את הסכר בעבורו; ריחות השדה שבו אליו, והוקל לו.

כמה אהב להתבונן בעשיו הקטן עת יצא מן האהל החם בימי הגשמים, ללקט מאבני השדה בריצה, ולהטילם אל השלוליות. מזגו החף והמותר, עוררו קנאה בלבו, וצחוקו שפרץ למגע נתזי הבוץ בפניו, התיר דבר גם בנפשו.

 

 

לעומת יצחק הייתה רבקה מתכווצת מול מזגו של בנה ומנסה לרסנו. ליבה פרפר בקרבה למראה הדמיון הרב שבין עשיו ללבן אחיה, ובכך האשימה את עצמה. כשהיה יוצא בנעוריו לשוטט עם נערי הכנענים, בקשה לשווא להגבילו. כל הערב היו עיניה תלויות אל הפתח עד שנרדמה בלא דעת, והתעוררה בבהלה לריח עשן הפתילה שנחרכה. הייתה נעמדת מייד ופונה לחדר השינה בחרדה, ומן האפלה מזהה את גופו הגדול של בנה רובץ בבגדיו ובנעליו על המזרן המוצע שהכינה לו. זמן רב עמדה בפתח החדר ומאזינה לנשימותיו העמוקות להחריד, ומריחה את הבל פיו הלוהט, ולא יודעת את נפשה.

בנה יעקב היה איש סודה, והיא פרשה לפניו את אשר על ליבה. הוא היה יושב לצידה ומאזין, והיא חשה כי מילותיה הקשות נספגות בליבו ומתרככות מעליהן. אף כשהישירה מבט אליו היו עיניו מזומנות לה וקולטות אותן, ומרגיעות.

"אתה חכם, יעקב שלי", הייתה אומרת ומלטפת פניו, אף שלא היה אומר דבר. היא חשה שבמבטו היה ממיס את דאגותיה, ובקולו היה מנחמה:

"אל תדאגי אמא, לא לחינם שלח לך הא-ל את אשר שלח".

בימי הקיץ היה יעקב משכים ומדליק את אש התנור, ויוצא אל החוץ לשאוף מצינת הבוקר הטובה, מלא ריאות. ערפל דק עוד שכוב היה למרגלות ההרים שמנגד, ויעקב אהב לשמוע את פעיית הכבשים המשכימות מרחוק. הוא שטף את פניו והעביר יד לחה על שערו, ואחר שרקו. משחזר אל האהל מצא את אמו בחלוקה, עוד מתנערת משנתה, וברכה, ואחר נשקה.

"מתכופף אתה לנשקני על לחיי? איך צמחת לי כך יעקוב?"

"זה כמה שנים כבר אמא, ובכל בוקר מופתעת את מחדש..."

"אכן. כי בכל בוקר צומח אתה בראש נוסף...

העלה נא את היריעות יעקב, ואני אכין את התה."

יריעות האוהל כבדות היו וכוח רב נדרש להעלותם ולקשרם יחידי, אך יעקב ידע את המלאכה וביצעה בדייקנות רבה, וללא מאמץ ניכר. ואמו עוקבת הייתה אחר גופו החסון ותנועותיו העדינות מן האוהל ועוטפתו במבטה.