שימוש ציני בקדושה

פרשתנו תחומה משני עבריה במודלים קיצוניים סותרים, הנוגעים ליחס האדם אל הקדושה, ואל המפגש עמה.

הפרשה נפתחת בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. פסוקי הפתיחה לפרשתנו אינם מדברים בפומבי על "עבודת יום הכיפורים" ומה יש לעשות בכדי שיכופר לעם, אלא מקדימים הם תכלית אחרת  למעשים הנעשים על ידי הכהן הגדול ביום זה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל-הַקֹּדֶשׁ  בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. כְּתֹנֶת-בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ... (ויקרא טז, ב – ד)

כאמור, אין כל אזכור בפסוקים אלה ליום הכיפורים. ליתר דיוק יאמר כי יום הכיפורים מוזכר הרחק מפסוקים אלה – רק לאחר תיאור כלל העבודה, לפרטיה ודקדוקיה, המאפשרים לכהן הגדול לבוא אל הקדש פנימה, באופן הראוי. לאמור: התורה בפרשה זו, מתווה בעבורנו את המודל הראוי של היחס אל הקדושה והמפגש עמה בקדש הקדשים. רק לאחר מכן, בסוף התיאור הפרטני הנוגע למפגש, מגלה היא לנו כי מפגש זה יעשה ביום הכיפורים וכי והוא מוליד בצידו אף את הכפרה על בני ישראל.

הסדר בו בחרה התורה לספר לנו על עבודת בית המקדש ביום הכיפורים הוא יסודי ומרתק. עבודת הקודש אינה באה בראש ובראשונה בכדי לכפר לעם ולזכות אותו בבית דין של מעלה. זוהי מטרה משנית, העלולה להתפרש באופן פגאני בעיני הכלל שעשוי לעשות בה שימוש ציני וריק. לכן, אומרת התורה, כי מטרת הכפרה לעם תבוא לידי מיצוי אגב המטרה היסודית של היום, והיא – יצירת יחסים מדויקים המביאים לכדי מפגש טהור עם הקב"ה, ועם הקדושה בכלל. רק כאשר יבין האדם את משמעות המפגש, את אמיתותו וטהרתו; את חשיבותו האדירה הנוגעת לתיקון כל פרט בחייו, יזכה הוא להגיע גם אל כפרת היום הקדוש.

לעומת עבודת הקודש ביום הכיפורים, חותמת פרשתנו בפרשת איסורי עריות. מעשים אלו, המיוחסים בכתובים לעמים שישבו בארץ, מבטאים אף הם יחס מסוים אל הקודש; יחס הפוך מן המצווה בפרשת יום הכיפורים;  יחס ציני.

כשם שהמפגש עם הא-ל נעשה בטוהר ובהצנעה; לאחר עשיית תשובה והקרבת קרבנות החטאת; מבעד לפרוכת ובענן המכסה, כך מצפה התורה מן האדם אף בכל הנוגע לקודש שבחייו.

הקודש אינו מתגלה במקום אחד ובסיטואציה אחת בלבד. כבר אמר שלמה בבניין בית המקדש "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ", לאמור: המפגש עם הקב"ה וקדושתו סובב את האדם מכל עבריו, וביתר שאת – ביחסים שבינו ובין זולתו. פרשת העריות מגלה בפנינו תפישה מאוסה המנצלת את הקדושה, הגלומה ביחס המכבד והמהותי שבין האדם לזולתו, באופן ציני למימוש תאוות המין והשליטה. המיניות אינה שלילית בעיקרה, אלא שהיא מהווה מעין תוצאה טבעית ונעלה של גילוי הקדושה שבזולת על ידי יחסים נכונים ומדויקים הקודמים לה.

התורה מזהירה אותנו מפני שימוש ציני בקדושה. כשם שבמפגש מול ריבונו של עולם, בקודש הקודשים, עשוי המימד ציני, הרואה את הכפרה כמרכז מהות היום, להתבלט, כן הוא במפגש עם הזולת; יחסי הקרבה המהותיים עלולים להיטרף למול המימד הציני של השימוש לשם שליטה ומיניות.

לכן מקדימה התורה, ביום הכיפורים, ומורה לנו כי תיקון האדם תלוי דווקא ביחסו אל הקדושה ובמפגש עמה, ורק לאחר מכן, כבדרך אגב, מודיעה לנו כי ישנו הפן של הכפרה הנולד מתוך אלו. כן הוא בפרשת העריות: איסורים אלו מורים על אופן גילוי הקדושה בחיי היומיום שלנו, בשימת מרכז הכובד על היחסים הטהורים והמהותיים שבין האדם לזולתו, כאשר בצידם – כתוצאה טבעית והכרחית, יבואו גם היחסים הגופניים, המממשים את יחסי הקדושה שקדמו להם, במפגש של פנים בפנים.