ענווה וקרבה - אינטימיות וכבוד

ספר ויקרא מהווה המשך טבעי לסוף ספר שמות הן מצד תוכנו הכללי, העוסק בעבודת הקורבנות שבמשכן, והן מצד התפתחותה של העלילה, המתארת את הקריאה למשה אל תוך המשכן. קריאה זו הינה המשכה של סצנת סיום ספר שמות, שם נאמר:
 

       וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן
       וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.
 

הקריאה אל משה בראש פרשתנו מהווה את אישור הכניסה של משה מן החוץ אל פנים המשכן:

       וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד [...]
 

מודל מרתק זה,של עמידה מלאת הענווה למול הקדושה אפופת המסתורין והסוד, וכניסה אליה רק כאשר יקרא בשם,נמצא אף במקום נוסף ביחס למשה – במעמד הר סיני:
 

     וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל-הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה' עַל-הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל-
     מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן. [...]וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר [...]

הכיסוי מביא לגילוי, הריחוק לקרבה

גם כאן מחכה משה לאות אישור הכניסה אל הקודש פנימה. ששת ימים יושב משה מחוץ לענן עד אשר נקרא בשם.

עמידה זו של משה עד כניסתו אל הקודש מלמדת דברים עמוקים על משקלה של מידת הענווה ויכולת ההכרה בנשגב ובקדוש שמנגד, בתוך מארג היחסים שבין האדם לא-להיו ובין האדם לחברו ולמשפחתו.המודל אותו מציג משה מוכיח כי הזכייה בקרבת אמת נעוצה דווקא בענווה וצפייה מרחוק, ולא בכפית היחסים מתוך בטחון וגאווה.

וכן אומר המדרש במילותיו הקצובות, על מעמד אחר, שלישי, שאף בו נחשפת ענוותנותו של משה כמאפשרת קרבה, במעמד הסנה הבוער:

        'ואל אצילי בני ישראל': א"ר פנחס מכאן
         שהיו ראויין להשלחת יד [...]
         'ויחזו את הא-להים': כאדם שמביט בחבירו
         מתוך מאכל ומשתה [...]
         א"ר תנחומא: מלמד שפרעו את ראשיהן וגיסו 
         לבם וזנו עיניהם מן השכינה.
         רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: משה לא זן עיניו מן השכינה ונהנה מן השכינה.
         לא זן עיניו מן השכינה שנאמר: 'ויסתר משה פניו' (שמות ג)
         ונהנה מן השכינה מנין? שנאמר: 'ומשה לא ידע כי קרן עור פניו' (שם לד)
         בשכר 'ויסתר'זכה [ל]'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים' (שם לג)
         בשכר 'כי ירא'זכה [ל]'וייראו מגשת אליו'
         בשכר 'מהביט'זכה [ל]'ותמונת ה' יביט' (במדבר יב)
         נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו ממנה, מן הדא: 'וימת נדב ואביהוא לפני ה'' 
         וכי לפני ה' מתו? אלא מלמד שהיה קשה לפני הקב"ה בשעה שבניהם של צדיקים מתים בחייהם.
                                                                                                           (ויקרא רבה, פר' כ,סי' י)

לעומת אצילי ביני ישראל ונדב ואביהו אשר ניצלו את הקרבה לצורכיהם ו"זנו עיניהם מן השכינה", משה אינו מבקש דבר לעצמו ולכן אינו כופה את נוכחותו. הוא שוהה ללא חשש מחוץ לענן בהר סיני, מחוץ למשכן, ואינו מביט בסנה עד אשר יקרא, אם בכלל.
 

משה הופך עצמו לכלי שרת נטול אגו המסוגל להמתין עד אשר יבקש הקב"ה את קרבתו. בשל כך דווקא הוא זוכה לקרבת אמת ולאינטימיות שלא זכה לה איש. זהו אפוא הפרדוכס הקיים אף ביחסי האדם עם זולתו; יכולת האדם לחוש את זולתו להיות קשוב לו ולהתחשב ברצונו בכל לבו, היא היא המעידה בו כי אינו רואה את הזולת כ'לז' (כלשון בובר), או כפונקציה. אדם זה מכיר ביחסים ומוכיר אותם כשלעצמם, אף בלא לקבל מהם דבר מה. יחס זה הוא אשר יכונן קרבה ואהבת אמת.

.