הטבע כולו מתעורר באביב.
אך לא רק הטבע הוא המתעורר, אלא גם ואולי
בעיקר נפשו של האדם, עומדת נפעמת למול יופיים של קבוצת אירוסים סגולים המציצה, כך
לפתע, מתוך מעטה המדבר השומם. עומדת הנפש כמהה למול מרבדי הירוק צהוב סגול הפרוסים
במרחב וגומעת אותם אל קרבה.
ומה משונה הדבר. וכמו היופי כשלעצמו הוא המטלטל; כמו הוא המפיץ את הארומה הזו. כמו הוא המעורר ומאוורר את סמפונות הנפש הכמהה. והינה אנו נושמים. פתאום. נושמים עמוק. לרווחה.
מהי אפוא פשרה של השתאות זו לנגד היופי הפורץ עכשיו, מכל עבר? האם תאוותנות היא זו, שיש לנו לחשוד בה? להצטמצם למולה? כשם שאין לאדם לסמוך על עצמו עד יום מותו..?
בי אין ספק שלא זהו הסיפור.
זוהי התגלות טהורה של הנשגב בטבע פנימה. זוהי הצצה משוחררת המשחררת מן
התאווה הבוסרית או הבשרית. הלב אומר געגוע אל הנשגב בעונה זו ומייחל להתמזג באחת
אל תוך המפגש הבלתי פתור הזה.
אך אושר המליאות הזה מעורר גם צער ופחד בחובו. מהול הוא בצער הקיומי העמוק של "דודי חמק עבר". כך מקוננת הרעיה על דודה בעודה אוחזת בו, וכך מקוננת הנשמה בעודה חשה בזיווגה. זהו צער הבדידות הנפער תחת רגלי הרעיה שעתידה להיוותר לבדה. "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ, מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו".
***
באופן מעט שונה
מן הפרוש המקובל בחז"ל ובראשונים, מייסד המלבי"ם שיטה הרואה בעלילת שיר
השירים התרחשות קיומית אינדיווידואלית. בעוד חז"ל בקשו לראות את יחסי הדוד
והרעיה כאידיאליים במהות (כנסת ישראל והשכינה), מפרש המלבי"ם את העלילה כאימננטית;
כמאבק המתרחש כולו בנפשו של האדם פנימה:
אולם מה סוד
השיר הזה ועל מה ועל מי משלו נשאו? מי המה נביאיו ועל מה נבאו? על מי נאמרו הדברים
והחזיונות האלה אשר מאד נפלאו? מה יסודו ועל מה אדניו הטבעו? [...]
חכמי המחקר
וחכמי תושיה, ידמו במשליהם את הגוויה, עם המון כחותיה הנדגלות, הפועלות והמתפעלות,
אל קרית מלך רב וצבאיה, או אל עיר קטנה אחת ואנשיה. כי כמו שימצאו בעיר אנשים רבים
שונים, המונים המונים, איש על דגלו חונים, ופועלים בעסקים מפורדים, לתכליתים
אישיים מיוחדים, כן גם בגויה המון כחות רבות, כעדר הקצובות, איש על מקומו יחנה,
ועל יסוד טבעו נבנה, ופעולתו יענה, ולתכלית מיוחד יפנה: וכן כמו שכל אנשי העיר, רב
וצעיר, ישתתפו בהנהגה כוללת, ויתחברו תחת ממשלה אחת מושלת, ותחת דת וחוקים, ומשפטים
צדיקים, וכולם מתחזקים ועוסקים, איש על דגלו ואיש על צבאו, איש על עבודתו ואיש על
משאו, להעמיד שלום העיר על מכונה, בל יכרת מעונה [...]
וכאשר נשקיף בעין הבחינה. על כל כחות הגוויה
ונתבונן בם בינה. ראינו כי כולם עמה יעמדו ועמה יאבדו. עם הבשר נולדו ובמותם לא
נפרדו. כולם היו מן העפר ואל עפרם ישובון. החמר היה להם לחמר וממנו ינובון. הם
חניכיו ילידי ביתו. הם בעלי בריתו. רצים למלאות תאותו. [...]
לבד אחת היא
כמראה הלפידים היא מתהלכת. בת מלך היא והיא המולכת. היא העיט המחיה את הפגרים.
לפיד אש העובר בין הבתרים. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. היא היונה היפה. כשחר
נשקפה. כבודה בת מלך פנימה. ברה כחמה. היא הרעיה היא הכלה. הקיימת סלה. היא החיה
והמשכלת. מכל בני בשר נבדלת. ואחרי המזוזה והדלת. תשים זכרונה. בעוז חביונה. בדודה
השוכן על הרי בשמים. כי היא נשמת שדי ממרומים. הוא דודה ובו דובקת. הוא ריעה ואליו
היא מתרפקת. בערב היא באה ובבוקר היא שבה. אל האלהים אשר אהבה. לא תכרות ברית
ליושב הארץ ולא תחונם. וכי יקראו אליה לא תענם.[...] (מלבי"ם
הקדמה לשירי הנפש)
האדם הוא עולם קטן, אומר המלבי"ם. יש בו ערים, מלכויות ונתינים. כוחותיו
הרבים נאמנים אל הגווייה כנתינים המשרתים פני מלך. אלו הם כוחות הנפש[1],
כוחות המטים את האדם אחר קיומו הפיזי גרידא. כוחות אלו אינם בעלי זיקה ישירה אל
הנצח, והאדם חש בכך. הוא יודע: כשם שנולדים הם עם הגווייה, כך ישובו עימה אל
האדמה.
ולעומתם, ישנה
החוויה הנצחית, הא-להית המציצה באדם מן החרכים. חומקת היא כמראה הלפיד ואיננה עוד.
האדם מתעורר למולה ונשבה בקסמיה, ביופייה ובטהרתה. אך היא חמקמקה, וכמו דווקא
נצחיותה העליונה גוזרת עליה עראיות בעולם הזה. אכן עולם הפוך הוא זה – "עליונים
למטה ותחתונים למעלה". אך האדם לא מתייאש, כוסף ומתגעגע אליה, אל נשמתו
יחידתו ואינו מרפה. רק מוכרח הוא להתבשם מיופי זיו פניה אחת בשנה, וכבר הוא טעון, שבוי
בקסמיה.
המלבי"ם
עושה לחז"ל את מה שעשתה החסידות לקבלה. הוא לוקח את התיאולוגי – יחסי כנסת
ישראל ושכינה – ומעתיק אותו אל האימננטי, לעולמו של הפרט. אין סתירה של ממש בין
התיאולוגי לאימננטי, אלא שזווית מרעננת זו כמו מולידה תגובה שונה בנפשנו. ההזדהות
קלה יותר ופתאום ניתן לחוש בממשות את החיזור הטמון בכל פעולה שלנו. פתאום, המציאות
כולה היא חיזור גדול. הכל סיפור של צעידה, עקב בצד אגודל, אל החופה הגדולה.
חודש האביב הוא זמן הגילוי הזה. הדוד מציץ אלינו מבין החרכים, והטבע
כולו מתעורר, כתגובה סימפטומטית, במלא עוזו. אך, כמו שכבר הזכרתי, בקסם זה מהלך גם
פחד קודר של קמילה ובדידות. "אנה תלך" זועקת הרעיה אל הדוד; זועקים
החושים אל האירוס הקמל בלב מדבר. הכל כאן חיזור גדול, והנשמה כבר חשה עוגמה עמוקה
למול דודה המציץ מן החרכים ואיננו עוד.
וכאן יש לשאול: לשם מה כל זה? האם זוהי טרגדיה מוכתבת מראש מקדם? ומה
תוכלתו של החיזור הבלתי אפשרי הזה של שמים וארץ המסרבים בפעם המי יודע כמה להזדווג
ולהבטל באחת?
תחילה ה' ית'
מאיר לאדם, והאדם אין רגיל בזה עדין וקשה עליו לקבלו כיתד קבוע במקום נאמן שלא
ימוט, ומאבדו. ואח"כ האדם נוהה אחריו ומבקשו וה' יתברך אינו חוזר ופותח לו,
כטענת השיבינו וכו' אם לא בקושי גדול, כעניין כשרציתי לא רצית (ברכות ז.) [...] והעצה בהעלם הוא דברי תורה, וכן (מ״ר ריש
איכה) 'הלואי אותי עזבו ותורתי. (צדקת הצדיק צג')
ר' צדוק מחדש
כאן חידוש גדול. האדם, כל אדם, מקבל הארה בחייו. לדאבונו הוא לא מסוגל לשמר אותה
מחוסר כלים ראויים לכך. אמנם רק כאשר הוא מאבדה כליל, רק אז הוא מקונן עליה ומקשה
בשנית. בקשה זו היא הגעגוע אל הטרנסנדנטי, אל הא-להי. אמנם ההארה אינה שבה אליו כי
אם בקושי גדול. זהו ניסיון הייאוש. האם יתייאש האדם? האם יצליח לייחל לגילוי גם
ב"מעמקים"? זהו אפוא כרטיס הביקור היהודי – הגעגוע.
באחד ממשליו המפעימים, מביא המגיד ממזריץ' סיפור על אב ובן, דומני כי סיפור זה קולע ללב בעניין, ומיישב את התיאוריה התיאולוגית על ליבות בשר ודם, וכה דבריו:
המגיד מתאר תיאור שראה בגן השעשועים. האב מחפש את בנו ומוצאו משחק עם
חבריו. אלו הם משחקי הקטנות. אלו הם משחקי העולם הזה בהם אנו כה שקועים. האב מתגלה
לבנו וקוראו אליו. מאותו רגע ששמע הבן את קול אביו וראהו, עוזב הוא מייד את כל
משחקי הקטנות ורץ לאביו. ואב, משראה זאת מסתובב אליו וממשיך לדרכו. ומדוע? מדוע לא
מחכה האב לבנו בידיים פרושות ומחבקו לקרבו? זאת, אומר המגיד, כיוון שהעונג האמיתי
אינו במפגש עצמו, אלא בגעגוע ובחיפוש אחר האב. משחק זה מסב עונג הן לאב, שרואה עד
כמה מתאמץ בנו לנהות אחריו, והן לבן, שחש כי הקריב את כל משחקי הקטנות בעבור אביו.
זהו עונג הצימצום. עונג ההסתר.
סיפור שלם, ארוך ומפורסם
הקדיש ר' נחמן לעלילה בלתי פוסקת זו; זהו המעשה מאבידת בת המלך. חיינו הרוחניים,
כך אומר ר' נחמן, הינם מסע מרתק של חיפוש וגעגוע. אך אל לנו לשכוח כי הגעגוע אינו
מושא חיפושינו. הגעגוע הוא אכן דלק התקווה. הוא המשמר את הלב במצב שמיש לבל נתייאש
ונפול לפסימיות כרונית. אך לא זו התכלית. הן במשלו של המגיד והן אצל ר' נחמן
הסיפור נגמר במפגש. איננו יודעים מה יהיה במפגש זה, איך הוא יתקיים ומתי, אך לבסוף
מאמנים אנו כי נפגש:
"וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר- וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ".
[1] במובנה הקבלי
המדויק: ה'נפש' היא התגלות הכוח הא-להי בדם האדם המחייה את הגוף. זאת לעומת
ה'רוח' וה'נשמה' הקשורים אל מימדי החוויה והתודעה של האדם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה