קריאה בתיאור מעמד הר סיני מלמדת שהעם היה אמור לעלות אל ההר הבוער למפגש של פנים בפנים, אך הפחד מן הקדושה מנע זאת ממנו. החמצה לדורות
מקובל לראות את מעמד קבלת התורה בסיני כפסגה בהיסטוריה של העם היהודי וכמעמד מכונן מבחינה דתית. אך האם צלח מעמד סיני בשעתו? האם התנהג עם ישראל כמצופה ממנו? קריאה מדוקדקת בפסוקים עשויה לגלות כי מעמד הר סיני היה דווקא כישלון מהדהד.
הנה, כבר מן הצעד הראשון בטקס אדיר הממדים הזה ישנה הרגשה שמשהו לא "רץ חלק". העם שהתקדש מבעוד יומיים לקראת הבוקר המיוחל מועד כבר בסצנה הראשונית ביותר, שבה הוא נדרש רק לצאת מאוהליו אל ההר. תיאורו של האברבנאל את המאורע הינו קולע:
בראשונה אמרו רצוננו לראות את מלכנו ולשמוע את קולו כבר היו מתחרטים מבקשתם ונמנעים מצאת מאהליהם וגשת להר סיני, ומפני זה הוצרך משה להוציאם מאהליהם בעל כרחם וזה הוא – ויוצא משה את העם לקראת הא־להים.
לאחר הפתיחה הצורמת, המעמד מוחמץ בשנית כשהקשר הישיר שמבקש הקב"ה לבסס עם ישראל מגיע למשבר בהודעתם כי אינם בשלים לשיח ישיר, ועל כן הם זקוקים למשה שיתווך בינם ובין הקב"ה. וכל זאת עוד טרם שהגענו לחטא העגל, שבא לאחר ארבעים יום.
אך כל אלה אינם אלא כישלונות משניים לעומת ההחמצה הגדולה הנחשפת בקריאה זהירה בפסוקים, ובעיקר בחמש מילים מתמיהות הנוטות לחמוק מעין הקורא.
כדי לעבור מהסתר פנים למצב של גילוי יש צורך בהכנה הדרגתית. 'מעמד הר סיני', 1907
איסור נגיעה
לפני מעמד הר סיני מופיע הציווי הא־לוהי על הגבלת ההר:
וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה
יַעֲלוּ בָהָר.
הוראה זו מתפרשת בדרך־כלל כנוגעת ליום השלישי, יום מעמד מתן התורה. אז חל איסור הנגיעה בהר, ומשיסתיים המעמד יותר ההר לגמרי. הסימן להתרת ההר בנגיעה ועלייה הוא "במשוך היובל" – כשקול השופר ייפסק. כך עולה מדברי רוב הפרשנים.
אך הדברים רחוקים מן הפשט. הביטוי “במשוך היובל“ מופיע פעמיים במקרא כולו. במלחמת יריחו נאמר:
וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ.
מפסוק זה עולה כי משמעות הביטוי 'במשוך היובל' איננו סיום התקיעה אלא עת התקיעה עצמה, אז החומות תיפולנה והעם יעלה על העיר. לאור זאת, יש להבין כי בני ישראל היו אמורים במעמד הר סיני לעלות אל ההר בשומעם את תקיעת השופר, זאת תוך המעמד עצמו וכחלק ממנו. בדומה ליריחו, גם כאן תקיעת השופר מסמנת דווקא את שיאו של המעמד ולא את סיומו.
זאת ועוד, דומני כי יש לערער אף על ההבנה המקובלת כי איסורו של הקב"ה להתקרב או לגעת בהר מתייחס אל היום השלישי. אם נתבונן בהקשרם של הפסוקים הללו נבחין כי הם מצויים ב'חטיבת הגבלות' רחבה יותר. פסוקי ההגבלה אינם נפתחים בהוראות בדבר הגבלת ההר אלא בעניין קידוש עדת ישראל וכיבוס הבגדים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם". לאחר הוראות אלו מגביל הקב"ה גם את ההר. להערכתי פשט הפסוקים בהקשרם זה מורה כי איסור הנגיעה בהר חופף לאיסורים הקשורים בקידוש העם, והוא חל כבר מראשית ימי ההגבלה. לאחר אותם שלושה ימים של התקדשות ומניעה מלעלות להר ייתקע בשופר ואז אמור עם ישראל לעלות אל ההר.
אך מהי משמעות העלייה אל ההר? ומדוע בסופו של דבר לא התבצעה עלייה זו?
נוכח שאלות אלו ברצוני לנסות לשרטט קווי מתאר חדשים למעמד סיני. להבנתי המעמד אינו מתחיל רק באשמורת הבוקר של היום השלישי. תחילתו נעוצה כבר בימי ההגבלה. כך, מתחלק המעמד מבחינה טכנית ומהותית לשני שלבים שונים. השלב הראשון הוא ‘שלב ההגבלה והקידוש‘, שבו האדם מתקדש מזולתו ומן העולם הסובב אותו (האישה וההר). השלב השני הוא ‘שלב ההתרה‘; שלב זה מתחיל באשמורת הבוקר של היום השלישי, עם קול השופר שמורה על פריצת המגבלות, קריסת החומות והעלייה בהר. לפי קריאה זו, ימי ההגבלה אינם הכנה למעמד בלבד אלא מהווים חלק בלתי נפרד מן המעמד עצמו.
מכאן שמעמד הר סיני איננו מאורע חד־פעמי, טקס המיועד להנציח באופן מרשים (גדול ככל שיהיה) רגע או הישג ספציפי, אלא תהליך מכונן. יש לו כוח מזכך המכשיר את החווים אותו לקראת התוכן המועבר בו. ללא המעמד המיוחד – וללא מבנה ההגבלה וההתרה המצויים בו – לא תתאפשר קבלת התורה.
כניסה אל האש
מה פשר התהליך שעובר עם ישראל במעמד הר סיני? מה המשמעות של הטלת איסור ההגבלה וביטולו עם שיאו של המעמד, כאשר נדרש העם לעלות אל ההר? כדי לענות על שאלות אלו ברצוני לחזור אל האזכור הראשון של מעמד הר סיני בתורה – מעמד הסנה.
מעמד הסנה מתייחד במראה המופלא המושך את משה: "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל". מראות נבואיים, במיוחד כאלו המתרחשים בתחילת דרכו של נביא, "מקודדים" בתוכם לא פעם את התכלית הסופית של הנביא, כמו מתגלה סוף הסיפור כבר בתחילתו, בצורה חזיונית. כך רואה ירמיהו את מקל השקד והסיר הנפוח, המסמלים את שליחותו הסופית – נבואת חורבן ירושלים; כך חולם יוסף את חלומותיו המביעים באופן ויזואלי את סוף דרכו המפותלת, ולדעתי כך גם עם משה בסנה הבוער. מהי מטרתו הסופית של משה? "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ־לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". על משה להוציא את ישראל ממצרים, להביאם אל הר סיני ולכרות שם ברית עם א־לוהיהם (ויש לשים לב למילות הפסוק – "על ההר הזה". כבר כאן נרמז כי בני ישראל מצווים לעלות אל ההר ולא להתייצב למרגלותיו).
לא זו בלבד, הסנה הבוער מסמל את העובדה שבעתיד עם ישראל יידרש להגיע אל הר סיני הבוער, ועם תקוע השופרות לעלות אל תוך האש ממש. במעמד זה יגיעו לדרגה של מגע ישיר עם הקב"ה, של דיבור 'פנים בפנים' (כמשה), ועם זאת לא יישרפו וימשיכו להתקיים בגופם.
דברים המזכירים רעיון זה אומר ר' יהודה אריה ליב, בעל ה'שפת אמת', בפירושו למעמד הסנה:
המתח הקיים לדברי ה'שפת אמת' בין הגוף הגשמי ובין האש הוא המתח בין הא־ל לעולם. האש מבטאת גילוי א־לוהות שאין העולם מסוגל לעמוד בו ולכן הוא מתכלה. בהתאם לתיאור שבירת הכלים של האר"י, הפיזי והמוגבל אינו עומד בגילוי פני הא־ל אלא נשבר ומאבד את קיומו הממשי. אך במעמד הר סיני נתבקשו עם ישראל להתעלות על כך: להכיל את גילוי פני הא־ל בגוף גשמי, ובכך לגלות את נוכחות ה' בעולם.
אלא שכדי לעבור ממצב של הסתר פנים למצב של גילוי בממשות ישנו צורך בהכנה הדרגתית. ההתקדשות והבידול הם מדרגה חשובה והכרחית בדרך אל הגילוי. אדם שאינו מבחין בין קדושה לטומאה בהכרח אינו מכיר כלל מציאות של קדושה בחייו. זהו מצב של 'הסתר בתוך הסתר' כיוון שאינו יודע כלל שהא־ל נסתר ממנו. לא כן במצב של התקדשות ופרישות מן הטומאה. במצב זה האדם מכיר בקדושה וחש אותה מבעד להסתר העולם ולקליפות הטומאה. הוא משתוקק לקדושה ולכן מבדיל עצמו מן העולם הגשמי כדי לחוש, ולו במעט, את נוכחות הנשגב והקדוש בחייו עלי אדמות.
על כן, במעמד סיני הדרך אל הגילוי עברה בימי התקדשות ופרישות. ימים אלו מבדילים את האדם מסביבתו, ובכך מכנסים אותו אל הקדושה
המתגלה מקרבו.
יראה של צמצום
מדוע, אם כן, השתבשה התוכנית? מדוע לא הצליח העם להתקשר אל הא־ל במעמד כה ייחודי? כדי להבין זאת עלינו לחזור לתיאור המעמד בבוקר היום השלישי: "ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה".
העם שניצב מול המראה והקולות האדירים מודע לכך שכעת עליו לצעוד אל תוך לבת האש, אך הוא נחרד מעצם המחשבה ולא עולה: "ויתצבו בתחתית ההר". העלייה לשלב ההיתר והייחוד מחייבת ביטחון גמור בא־להות הקיימת באדם תוך שחרור התודעה מן הטבעיות הגשמית. רק אז ניתן להבין כי אפשר לעלות בהר העשן ללא פגע. אך כל עוד מהדהד הקיום ה'מצומצם', ה'מוגבל', בקרבו של האדם, הוא עודנו שבוי בחטא האנוכיות ובפחד המוות, ואינו מסוגל להתעלות ולהתכלל בדרגה האמורה.
לאחר שהעם אינו עומד בניסיון קורא הקב"ה למשה אל ההר ומזהיר אותו לבל יעלה העם להר. דומה כי אזהרה זו באה בעקבות ההבנה כי העם אינו בשל לעלייה באש מבחינה תודעתית ופנימית, ולכן אם ינסו חלילה בכל זאת לקיים את מצוות ה' הם לא יעמדו בכך וימותו. אך משה לא מוותר ואומר לקב"ה כי הוא עצמו העיד בעם שלא יעלו, ובשל כך הם אינם עולים. כלומר, לא פחד המוות ודרגתם הנמוכה מעכבים את עלייתם להר, אלא אי הבנה הנובעת מעודף יראת שמים – הם אינם רוצים חלילה לעבור את צו ה' שלא לגעת בהר, שנשאר בתודעתם עוד מימי ההגבלה. הקב"ה, שיודע כי תוכניתו הראשונה אינה אפשרית עוד, פונה לתוכנית חדשה: תורה ומצוות המיועדים לחלחל ולקרב את העם אט אט, במהלך היסטוריה רבת שנים, אל המהות הפנימית של הקשר עמו, אל ההר.
הזדמנות כה גדולה החמצנו במעמד סיני, עד כי שנים אחר כך עוד מתמרמר משה על כך, באמרו לעם לפני מותו: "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. אנוכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר…".
יהונתן רוזנק מלמד בישיבת מקור חיים ובסמינרים של גיורי צה"ל, סטודנט לתואר שני במחלקה ליהדות זמננו בבר אילן
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א שבט תשע"ג, 1.2.2013
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה