להרגיש בבית; סוד האינטימיות של המקדש

 

 

"וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ. כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם, וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַ‍ִם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ.
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת, מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ." (זכריה, ח')

הפסוקים המנחמים מזכריה כבר אינם עוד חזון רחוק. ירושלים אמנם טרם זכתה לתואר "עיר האמת" בפי כל, ואינני יודע עד כמה היא אכן כזו, אך בלא ספק החזון בדבר הזקנים והילדים המשחקים הוא נחלת חיינו במובנו העמוק ביותר, וחלקנו אף זכינו לשמש בו, כילדים, שחקני מפתח (ובע"ה נשמש בו גם כזקנים מרובי ימים... רק שיורידו את מחירי הדירות..).

מהי אם-כן המוטיבציה שלנו להמשיך ולשמר את מסורת הצומות והקינות על ירושלים החרבה; אותה קריה נאמנה שהייתה לזונה בעיני כל רואיה?

אמת, מקום המקדש עודנו שומם, ואף מעבר לכך: "שועלים מהלכים בו", ואפילו תפילה בהנעת שפתיים אין ליהודי למלמל על ההר. אך אם כל הכבוד, בלבד מקום קדוש זה, הרי ירושלים לא ידעה ימי פריחה כאלו מעודה: היא גדולה מכפי שהייתה אי פעם, מלאת בתי לימוד ותפילה, מפעלי חסד ומוסדות שלטון יהודיים. זוהי ליבה של ההתרחשות היהודית עלי אדמות, ויש שיאמרו שזוהי ליבת ההתרחשות העולמית, ויש להם על מי שיסמוכו...

ר' נחמן בתורה ריט כותב כי כל הסיבה לבניית המקדש היא הצטמצמות א-להית בכלי ההשגה האנושיים. הקב"ה רצה להפגש עם בניו ועל-כן צמצם את עצמו. זהו מעיין תיאור הבריאה של האר"י הק' אלא שצמצום זה הוא בתוך הבריאה עצמה, זהו אפוא צמצום בתוך צמצום. לאמור: צמצום ראשון – הבריאה – נעשה בכדי לאפשר חיים נוספים באינסוף, ואילו הצמצום השני – המקדש – נעשה בכדי לאפשר לאדם להתייחס אל הא-ל בכליו האנושיים. הצמצום הראשון הוא אם-כן לשם הבריאה בעצמה, והשני מיועד לתכלית הבריאה, היא עבודת השם.

וכה דברי ר' נחמן:

בִּצַּע אֶמְרָתוֹ (אֵיכָה ב), בִּזַּע פּוֹרְפִירָא דִּילֵהּ, (מִדְרָשׁ שָׁם) כִּי בְּוַדַּאי אֵין הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יָכוֹל לִסְבּל כְּבוֹדוֹ וְגַאֲוָתוֹ יִתְבָּרַך כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מְלָכִים א ח) : "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לא יְכַלְכְּלוּך אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה" וְכוּ רַק מֵחֲמַת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל צִמְצֵם וְהִלְבִּישׁ אֶת גַּאֲוָתוֹ כְּדֵי לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים צ"ג) : "ה מָלָך גֵּאוּת לָבֵשׁ" שֶׁכִּבְיָכוֹל בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ הִלְבִּישׁ וְצִמְצֵם אֶת גֵּאוּת שֶׁלּוֹ כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לִסְבּל קַבָּלַת על מַלְכוּתוֹ עָלֵינוּ אֲבָל כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ לְפָנָיו אֲזַי כִּבְיָכוֹל הֶרְאָה וְגִלָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אֶת גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְלא רָצָה לְהַלְבִּישׁוֹ וּלְצַמְצְמוֹ עוֹד וּמִמֵּילָא נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי לא הָיָה יָכוֹל לְסָבְלוֹ כַּנַּ"ל וְזֶה "בִּצַּע אֶמְרָתוֹ" בִּזַּע פּוֹרְפִירָא דִּילֵהּ שֶׁקָּרַע אֶת הַלְּבוּשׁ שֶׁלּוֹ, הַיְנוּ שֶׁקָּרַע אֶת הַלְּבוּשׁ וְהַצִּמְצוּם הַנַּ"ל בְּחִינַת "גֵּאוּת לָבֵשׁ" הַנַּ"ל וּמִמֵּילָא נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי מֵאַחַר שֶׁקָּרַע וּבִטֵּל אֶת הַצִּמְצוּם וְהַלְּבוּשׁ שׁוּב אֵין הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יָכוֹל לִסְבּל גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ כִּי "הֵן הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לא יְכַלְכְּלוּך" כַּנַּ"ל

ר' נחמן מתאר את החורבן באופן פרדוקסאלי עד כי ניתן לחשוב שהמצב בלא בית הוא גבוהה מן המצב של הצמצום בכלי, בבית. הלא כעת הקב"ה מתגלה במלא גאוותו וללא מלבושים מצומצמים... אך בלא ספק אין הדבר כן.

המוטיבציה הא-להית לכאורה, על-פי ר' נחמן, היא כדי לגלות מלכותו. גילוי זה אף הוא פרדוקסאלי, כיוון שמלכות, במובנה העמוק היא ענווה – לית לה מגרמה כלום! זאת מלכות של אמת שאינה כופה עצמה על נתינה, אלא נתינה מכתירים אותה ומתכבדים בה. זהו אפוא סודו של המלך הענו.

 

 

המקדש, כך שמעתי בשם הרב פרומן זצ"ל, הוא האינטימיות עם השם, זוהי עבודת השם במלא מובנה. הקב"ה ביקש למלוך על ידי צמצומו ובכך לאפשר מרחב אינטימי לעבודתו. זהו מרחב של מפגש, של כנות. מפגש בו הדברים הם על הלב, "על לבבך".

אמנם בכדי ליצור מרחב אינטימי לא די בצמצום הא-ל, אלא אף באמון האדם. האדם חייב להיות כן, להיות נאמן לאמונתו ולא להתמסר לעבודות זרות הקיימות במרחב. הקב"ה מוכן ואף רוצה לצמצם עצמו בשביל הכנות והאינטימיות אך לא בשביל הזיוף, לא בשביל הפסיחה על השתי הסעיפים.

משנהג האדם במקדש, מעוז האינטימיות, בכוחניות פוליטית ובזיוף, קרע הקב"ה את הלבוש שלו – את הצמצום – וממילא "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך": אורו התפשט לכל.

כיום, בעידן הרוחניות הניו איג'ית יש תחושה שיש הכל אבל אין כלום. זוהי תחושתו של המלך בתחילת הסיפור ממלך ענו שיש לו את כל הפרוטרטים של כל המלכים – הוא משופה באוצרות תבל, אך את האינטימיות חסרה לו, זהו הדבק של כל היש – זהו המלך הענו. בלעדיו דומים אנו למלכים זקנים וכסילים.

דומני כי המקדש הזה שאיננו, עשוי היה להפוך אותנו לאנשים דבוקים יותר, וחיים יותר. זהו סוד האינטימיות שבבית.

 

פרה אדומה – שחרור ממגשרים

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת 'אמור אל הכהנים' אמר לו משה: 'רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו?' לא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה. (במדבר רבה פר'יט, ד)

קיום טומאת המת הינה חידה עמוקה המהווה סתירה עבור מהותה של היהדות. מגמת תורתנו נעוצה עמוקות באמונה כי הטוב, הטהרה והחיים, כוחם רב ותקוותם נחושה אל מול כוחם המדלדל של הטומאה והמוות. המדרש המובא לעיל מתאר רגע קשה עבור משה היושב במרומי הר סיני ולומד דיני טומאה וטהרה מפי הגבורה. משה, ששומע על מציאות של טומאת מת – אבי אבות הטומאה, אינו מקבל תשובה ישירה במה תהיה טהרת טומאה זו, עד כי נדמה לו שכוח הטומאה הנובע מעומק הייאוש והמוות, רב הוא על כוח החיים. המדרש מתאר באופן מיוחד את הרגע הקשה והעמוק הזה בציור קלסתר פניו של משה – "נתכרכמו פניו".

מה אם כן שורש החיים העצום הטבוע במצוות פרה אדומה אשר בכוחו להכריע את הטפיל האיום, אבי אבות הטומאה, המתיש כוחו של אדם עד עפר? על שאלה זו עונה המדרש כי אף שלמה המלך בחכמתו לא עמד על פשרה של פרה אדומה – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". שמא דווקא מתוך חוסר הבנה זה נצליח לעמוד על טעם אחד החקוק בפשר חוקה סתומה זו.

מצוות התורה נחלקות לשלושה סוגים: משפטים, עדות וחוקים, ההבדל בניהם נוגע לעניין הבנת האדם אותם: משפטים הינם מצוות המחויבות מצד השכל, גם ללא הנחיית התורה לקיימם;עדות, היא מצווה שהשכל לא היה מורה לקיימה בעצמו, אך לאחר שציוותה התורה עליה יש לה הסבר שכלי הגיוני; לעומת אלו, החוקים הם המצוות שאין עליהם שום הסבר שכלי, ואף מעבר לכך – יש בהן משום היפוך הבנת השכל, על כן כל קיום מצוות החוקים נעוץ בקבלת עול בלבד.

האדמו"ר הזקן מפרש עניין החוקים כך: "חוקים מלשון חקיקה. יתרון החקיקה על הכתיבה הוא, שבחקיקה האותיות הן מיניה וביה, כלומר, הן אינן מציאות נפרדת מהדבר עליו הן כתובות." (מובא בליקוטי שיחות לאדמו"ר מנחם מענדל פר' חקת) החוקה,אומר האדמו"ר הזקן, אינה כיתר המצוות שתפקידן להוביל את האדם למציאות נשגבה,והן משמשות לה אך כלי ודרך, אלא שהיא עצמה המהות הנשגבה ללא פירוד של כלי ותוכן.על כן אין האדם מסוגל להבינה, משום שהיא עצמה הופעה ממשית מעולמות נאצלים, ללא המגשר האנושי-שכלי.

ננסה לתרגם עניין עמוק זה לשפה נפשית ופנימית שניתן לעבוד עמה. על הנשמה נאמר כי היא חצובה מתחת כיסא הכבוד, כלומר, הנשמה בדומה לחוק, גם היא הופעה מעולמות נאצלים.הנשמה אף היא איננה כלי מגשר למהות או לתוכן כל שהוא, אלא שהיא עצמה המהות, היא הא-לוהות הטמונה בקרב האדם, ורק בה טמון היסוד העמוק המסוגל להכריע את אבי אבות הטומאה.

טמא המת, כמו שוכח את קיום השורש הזה ונשאב לתוך אבל שיסודו באבדן הכלי; אבדן הקיום הגשמי, אך לא המהותי. על מנת לגבור על מגנט רב עצמה זה יש לקיים את המציאות ההפוכה בחיינו, הווי אומר: להתחבר למקור א-להי נטול מגשרים גשמיים או אנושיים ובכך להטהר.

 

בעקבות דברים אלו, עולה ההבנה כי הטומאה מקורה במגעו האנושי של האדם; הקוגנטיבי-תבוני, או זה התחושתי. ואילו הטהרה, היא היא הביטול של ההבנה או התחושה הזו...

לאמור: ביטול האדם = טהרה, יישותו = טומאה!

מה מוזרה מסקנה זו... שהלא אבי אבות הטומאה הוא המוות עצמו, ושי לשאול: האין אדם המבטל עצמו עד עפר, שאינו רואה בתבונתו מאומה ורק שואף מעלה אל מרחבי הלא נודע (תרתי משמע), האין הוא בגדר מת מתהלך? ואיך יחשב דווקא מצב זה של "אמרתי אחכמה והיא רחקה ממני", כסגולת החיים עלי אדמות??

על כך תשובות רבות בוודאי, ואין רצוני להעריך במהותו של הביטול החסידי והקבלי. אם-זאת, יש להעמיד את הדברים לדיוקם ולומר, כי כח חיים זה, הנוגע בעצמותם של החיים; כח זה שסודו אינו ידוע אף לשלמה החכם באדם, אינו מיועד לכל עת. שאם-לא-כן עזי אין כל ערך למציאות תבונית ומילולית כגון זו הנכתבת כאן. אמנם, אף לכח זה מקום. כאשר הקיום כולו חיוור למול עוצמת החידלון - זהו מקומו. החידלון, הייאוש והמוות, הרי הם כצונמי שאין כל מילה כתובה אף אמורה, יכולים לעמוד בפניו. אז נקראים אנו אל הצונמי של החיים; אל המעל והמעבר לכל מובן - אל הביטול אל עצם הקדושה, אל הפרה האדומה שאין לה כל פשר, ואסור שיהיה לה.

זוהי עוצמת חיים אדירה, אך בו בעת מסוכנת. אל-לנו להתמכר לכך, להשפיל עצמנו עד עפר ולבטל כוחותינו תדיר. זה אמנם מפתה, אך הרסני. לא לשם כך נבראנו, בכוחותינו המשוכללים, אלא לשם תיקון עולם. ולשם כך, דומני,יש צורך אף בכוחות האנושיים ה"שפלים"ביותר.