בע"ה, מוצ"ח שבועות
תשע"ג
לזכרו
המבורך של סבא מייק
איש היה בירושלים, מיכאל שמו,
והיה האיש ההוא – איש תם וישר וירא אלוהים, סר מרע ועושה טוב. זכינו ומיכאל זה,
פרופ' מייק רוזנק בפי כל, היה לראש משפחתנו, עטרת ראשנו ותפארתנו.
סבא מייק היה עבורנו המצפן
והמצפון, המורה והרועה, האוזן, הבית, הלב.
מאז מתה יעל, אמה של אביטל
רעייתי – והיא בת ט"ל שנים, מותירה אחריה 4 יתומים, הגדולה בת 16 והקטנה בת
5, היה ביתם של סבא וסבתא לביתנו שלנו. סבא היה לנו לחומה ולמחסה ביום זעם. בכל
מסיבה בגן הילדים מעולם לא נפקד מקומו, כפי שהיה מכתת רגליו עד קצה הארץ לכל טקס
צבאי. הוא ליוונו לחופתנו, עימו התייעצנו רגע לפני שקראנו שם לבתנו הבכורה, הוא
שהיה לסנדק בברית של בננו, כאן בקבוצת יבנה (מכל ניניו רק בברית שלו הסכים להיות
סנדק. סתם ולא פירש). הוא היה יועץ הסתרים בטרם כל הכרעה נבראה, והוא שהיה החיבוק
המגן אחרי כל כשלון ומפלה.
בשבוע האחרון הלך מצבו
הבריאותי והתרופף. נראה היה שמסכת חייו המופלאה מגיעה אל קצה. ביום ב' אחה"צ
נקראנו להגיע לשערי צדק. בעליה לירושלים ירדו טיפות גשם שוטף בראשית סיון ונראה
היה שגם פמליה של מעלה סוערת מן המעמד. סביב מיטתו בבית החולים, עמדו בניו
ובנותיו, כלותיו וחתניו, נכדיו ובני זוגם. עשרות נשמות דואבות. אל תוך הלילה שרנו
את שירי השבת שאהב, את פיוטי הימים הנוראים ואת הניגונים שאסף לאורך הדרך והיו
לשירת חייו. עם חשיכה ספרנו כולנו 49 ימים לעומר, מלכות שבמלכות, והמשכנו בשירה חרישית
סביב מיטתו, מתובלת בסיפוריה של סבתא, בים של דמע ופעמים אף בבת של צחוק. נראה היה
שכל עוד בוקעת השירה, לא ניתנה רשות למשחית לחבל. כמה דקות לפני חצות חדלה השירה
וחזרו כולם לביתם. ומיד, ויהי בחצי הלילה, נדרשה נשמתו הזכה לשבת עם הצדיקים
שעטרותיהם בראשיהם וליהנות מזיו השכינה.
אנו נותרנו דלים ומדולדלים –
חסרים את אהבתו, את יראת השמים הנדירה שלו, את עדינות גבורתו וגבורת עדינותו. הוא
שהראנו את פשט הפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", הוא שגידלנו על עוצמתה של
דמעה והוא שלימדנו ש"על כל פשעים תכסה אהבה".
אני תקווה כי כוחם המרפא של
מילים אלו הנאמרות לזכרו, יאחה משהו מן החלל שנפער בלבנו עם הסתלקותו. וכדברי
הרמב"ם: "הצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם
זיכרונם".
חבל על דאבדין.
