ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אהבת את יעקב

משנולדו הבנים התנער הבית מן השקט שהורגל בו. יצחק ורבקה חשו כי גופם הזדקף והצעיר לבלי היכר, וחוסנם נטען והתחדש. הלאות שהתגנבה בשני העשורים האחרונים פרחה באחת כחוט צמר סבוך שהותר, והלב נפתח והתאוורר. הזריזות שבה אל מעשיהם, ופניהם מוארות היו; משל היו זוג צעיר וחולמני, ממתיק סוד. 

כה שונים היו הילדים זה מזה, עד כי מלבד גודלם וחוזקם שניכר לכל, לא נתגלה כל דמיון בניהם. כבר מתחילה נטה עשיו אל השובבות, וצחוקו פורץ ומתגלגל. מבטו חטוף ומלא תזזית, ורגשותיו עזים וגלויים לכל. דמותו נסכה תמיד פלא וחן על פני יצחק אביו, שרגיל היה בשתיקות ממושכות ובמבטים נוקבים.

טעון היה העולם בעבור יצחק, ונפשו עטופה בשתיקה אדירה. כמה בקש יצחק לפרוץ את סכר השתיקה שבנפשו, ללא הועיל. היה יוצא אל השדה, שואף אויר מלא ריאות, ומתבונן. אך מן האבנים הזרועות באדמת השדה ניבטו לו רק אבני המזבח שליקט אביו בטרם בקש ממנו, בלחישה, לעלות על גביו. ומן השלוליות שנגרו לאחר הגשם שמע את המיית הבארות אשר חפר אביו, בעת שנסתמו ביד פלשתים.

עד שבא עשיו בנו ופרץ את הסכר בעבורו; ריחות השדה שבו אליו, והוקל לו.

כמה אהב להתבונן בעשיו הקטן עת יצא מן האהל החם בימי הגשמים, ללקט מאבני השדה בריצה, ולהטילם אל השלוליות. מזגו החף והמותר, עוררו קנאה בלבו, וצחוקו שפרץ למגע נתזי הבוץ בפניו, התיר דבר גם בנפשו.

 

 

לעומת יצחק הייתה רבקה מתכווצת מול מזגו של בנה ומנסה לרסנו. ליבה פרפר בקרבה למראה הדמיון הרב שבין עשיו ללבן אחיה, ובכך האשימה את עצמה. כשהיה יוצא בנעוריו לשוטט עם נערי הכנענים, בקשה לשווא להגבילו. כל הערב היו עיניה תלויות אל הפתח עד שנרדמה בלא דעת, והתעוררה בבהלה לריח עשן הפתילה שנחרכה. הייתה נעמדת מייד ופונה לחדר השינה בחרדה, ומן האפלה מזהה את גופו הגדול של בנה רובץ בבגדיו ובנעליו על המזרן המוצע שהכינה לו. זמן רב עמדה בפתח החדר ומאזינה לנשימותיו העמוקות להחריד, ומריחה את הבל פיו הלוהט, ולא יודעת את נפשה.

בנה יעקב היה איש סודה, והיא פרשה לפניו את אשר על ליבה. הוא היה יושב לצידה ומאזין, והיא חשה כי מילותיה הקשות נספגות בליבו ומתרככות מעליהן. אף כשהישירה מבט אליו היו עיניו מזומנות לה וקולטות אותן, ומרגיעות.

"אתה חכם, יעקב שלי", הייתה אומרת ומלטפת פניו, אף שלא היה אומר דבר. היא חשה שבמבטו היה ממיס את דאגותיה, ובקולו היה מנחמה:

"אל תדאגי אמא, לא לחינם שלח לך הא-ל את אשר שלח".

בימי הקיץ היה יעקב משכים ומדליק את אש התנור, ויוצא אל החוץ לשאוף מצינת הבוקר הטובה, מלא ריאות. ערפל דק עוד שכוב היה למרגלות ההרים שמנגד, ויעקב אהב לשמוע את פעיית הכבשים המשכימות מרחוק. הוא שטף את פניו והעביר יד לחה על שערו, ואחר שרקו. משחזר אל האהל מצא את אמו בחלוקה, עוד מתנערת משנתה, וברכה, ואחר נשקה.

"מתכופף אתה לנשקני על לחיי? איך צמחת לי כך יעקוב?"

"זה כמה שנים כבר אמא, ובכל בוקר מופתעת את מחדש..."

"אכן. כי בכל בוקר צומח אתה בראש נוסף...

העלה נא את היריעות יעקב, ואני אכין את התה."

יריעות האוהל כבדות היו וכוח רב נדרש להעלותם ולקשרם יחידי, אך יעקב ידע את המלאכה וביצעה בדייקנות רבה, וללא מאמץ ניכר. ואמו עוקבת הייתה אחר גופו החסון ותנועותיו העדינות מן האוהל ועוטפתו במבטה.                                                                                                                                    

כל ההיסטוריה כולה בביס אחד קטן - בין ביכורים למקרא ביכורים

ייחודה של מצוות מקרא ביכורים בולט הוא מן הפסוקים. הנאום הארוך לו זוכה מצווה זו כולל פירוט היסטורי לאומי המעטיר שבחים ותודות על הקב"ה, על נסיו ונפלאותיו שסופם בכאן ובעכשיו -  בחיים על אדמת הארץ. אמנם בקראנו את הפסוקים, לרוב מפספסים אנו את הבשורה הייחודית הטמונה במצווה זו, מתעלמים אנו מן היחסים החדשים להם זוכים המורשת ההיסטורית הלאומית, מושג הנס והחריגה מגבולות הטבע, וכן המציאות השגרתית, היומיומית על הארץ.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' [...]. (דברים כו)

נאום ארוך זה הינו תיאור השתלשלות העם מ"בירה עמיקתא לאיגרא רמה", לאמור: זהו מסע גאולת העם, החל מבריחת יעקב מבית לבן, דרך שעבוד מצרים והיציאה באותות ובמופתים, ועד למקום הזה – ארץ ישראל, עד לזה הטנא, עד לאילו הפירות.

אך אילו נתבונן כאן בסיטואציה המצוותית הכוללת, מייד נבכך כי היחסים שבין מצוות מקרא הביכורים ובין מצוות הביכורים עצמה, נראים כאבסורדיים, כמעט מגוחכים!

ברגש, מגולל האדם לפני ה' את מצבי הקיצון הקשים מנשוא בהם עמדו אבותיו, מצבי עינוי לאומיים, ואף ניסים כבירים – שינוי סדרי בראשית של ממש – שנבראו במיוחד לטובת עמו, עם ישראל. ומתוך כל הדרמה המרוממת הזו הוא צונח ופונה לטנא הפירות הצנוע, הממשי והטבעי לגמרי, ומניף אותו לפני ה', כאומר: "וכל הסבל... כל הפלאות... לכאן יועדו – מקופלים כולם בתמר זעיר זה, ובזה הרימון!"

דומני כי תחושת חוסר שיווי המשקל האבסורדית מתעוררת בנו מתוך תפישה הטבועה בנו מקדם; תפישה הרואה במציאות הניסית הרדיקאלית, לכל כיוון שהוא, מציאות עליונה ונשגבה שיש לנו לחתור אליה.

לעומת הניסיות, רואה תפישה זו את המציאות הממשית והטבעית כמציאות בלתי מספקת שיש לקפוץ ולהתעלות מעליה; יש להתגבר עליה באי אילו דרכים תודעתיות ומעשיות...

מנגד לתפישה המקובלת ההיא ניצבת מצוות מקרא הביכורים המבשרת סדרי עדיפות שונים, הפוכים אולי. תפישת התורה רואה עליונות דווקא בשגרת החיים הטבעית על פני המציאות הנסית טרנסנדנטית. תפישתה כמו מבקשת להכות בנו עמקות שורשים, סבלנות ואורך רוח, המסוגלים לגלות את השפע והיופי דווקא בכאן ובעכשיו, ולומר בפה מלא כי פרי העץ הסמוק, רגבי האדמה, הבית ועמל הכפיים, הם הם שיאו של התהליך הגאולי ובהם ספוגים מלא המשמעות והשגב. לאמור: כל הניסים הגדולים אינם אלא בחינת דרך, לאילו הפירות הצנועים, הניצבים גבוהה מעל גבוהה, כתכלית התהליך וכרום קדושתו. 

עוד דרך ישנה לפרש את חוסר שיווי המשקל שבין מקרא הביכורים לפירות הביכורים עצמן. ניתן אולי לומר כי בקשת התורה להטמיע בנו התבוננות חזותית מעמיקה במציאות הגשמית כולה. הכל הוא בבחינת דימוי בעולמינו לעולמות עליונים עוצמתיים או להיסטוריה רחוקה. התמר אם כן, איננו עוד תמר תמים, כי אם חפץ בעל ערך סנטימנטלי המעורר בעדם רגשי אמונה ותודה. 

מבט זה מזכיר לי סיפור יפה אודות עובר אורח אחד שפגע בליאונרדו דה-וינצ'י בעודו משרבט דבר על מפית נייר. בבקשו לקנות מידיו את המפית נקב דה-וינצ'י בסכום עתק, עובר האורח תמהה על הסכום ושאלו איך יוכל לקחת סכום כזה על שרבוט שלקח לו לא יותר מכמה שניות בודדות? דה וינצ'י ענה כי אותן שניות לא היו אלא חלק ברצף של שנים רבות ועמל רב. ומפית זו איננה עוד מפית, כי אם חפץ המגלם את מלא כוחו ביצירה שלמד עד הלום. 

 

   

קפנדריא היסטורית

היום, ט' באב תשע"ג, יצאתי מוקדם בבוקר עם עוד כמה שוחרי געגוע, לעבר הר הבית. "מה לך ולהר הבית?" שאלו אותי מזה שבוע, בו ניסיתי לארגן קבוצה משמעותית (ללא הצלחה מרובה) שתעלה עמי ביום החורבן. "העלייה בשבילי היא העלייה לארץ!" אמר מי שאמר לי בזלזול מה, וצדק. אכן, גם זו עלייה, אך יש עוד לאן לעלות כנראה. "אני לא מייחל לימי בית שני כאן במציאות המתוסבכת ממילא הזו", אמור אחר, ואני לא הבנתי למה הכמיהה אל הבית מחייבת אותי לכמוה אף לשחיטות שלטונית-דתית של ימי אבותינו. כנראה סתם תגובה פוסט טראומטית. אך האמת שהשאלות אכן ניקרו בראשי, ובאמת איני יודע עדין "מה לי ולהר הבית". איני יודע, וכנראה שדווקא משום שאיני יודע אני הולך לשם. זוהי אולי הכמיהה אל הכמיהה, שאולי יום יבוא ואדע למה אני כמהה. כן, אני כנראה עולה כי איני משלים עם האדישות שלי עצמי כלפי המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם. המקום הזה אכן קיים בתודעה ההיסטורית שלי, אך נאדר לגמרי מן התודעה העכשווית, הרלוונטית של חיי כאן ועכשיו. זהו מקום שמצד האמת, היה צריך להיות לי קשר של ממש אליו.

***

עמדנו שם, למול שער המוגרבים (שער הכניסה לגשר), קבוצה של כמה מאות איש הכוללים אנשי ציבור רבי מעלה, אך גם הם לא עזרו להזיז שם משהו.. כמו בשנה שעברה "כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ", ישבנו שם, קראנו איכה, קינות ובכינו על הר הא-להים החרב ששועלים מהלכים בו, אך הרשות לעלות, מיד שוטרינו אנו, לא ניתנה.

ובמחשבה שנייה, השועלים הם לא הבעיה. השועלים הם סימפטום של התפישה העצמית שלנו. "אנחנו יהודים של כותל", אמרתי לעצמי, או כפי שהגדיר זאת ד"ר ישראל אלדד לאחר מלחמת ששת הימים – עשינו "קפנדריא היסטורית". 'קפנדריא' היא קיצור דרך. על-פי המשנה חל איסור לעבור בבית כנסת כדי לקצר את הדרך מצד אחד לשני. זוהי קפנדריא, וזה למעשה מה שקרה בששת הימים כשחיילי צה"ל עלו על ההר – על מקום המקדש, וחיפשו אחר הכותל.

אך מעבר לדברים שהתרחשו בפועל, יש כאן התרחשות רוחנית שיש להתבונן בה וללמוד ממנה הלכה למעשה. דיין, שר הביטחון דאז לא רצה כלל להיכנס ללחימה בגולן ולא בעיר העתיקה. ההחלטות להלחם שם היו על אפו וחמתו של שר הביטחון. הוא פחד פחד מוות מעצם ההחזקה במקומות הללו – וביתר שאת בהר הבית. השליטה בהר הבית, מלבד האיום המדיני הכרוך בה, היא איום על המציאות הרוחנית שלנו כפי שהיא נראית היום. זוהי הזמנה למציאות רוחנית אחרת שאין לנו ממש תפישה בה.

 

 

לא רק דיין נרתע מן ההזדמנות הזו אלא אף רבנים מרבנים שונים שחישבו בהלכותיהם ופסקו כי שליטה והתרה זו עלולה להכשיל את הרבים בכניסתם בטמאה לשערי ההר הקדוש. לכן, בנקל נתן דיין את המפתחות לווקף הירדני והדרך משם כבר ידועה. כיום זהו המקום היחיד בעולם שאין ליהודי זכות להתפלל בו, למלמל בו או אפילו סתם להתנדנד עם הגוף, שאם לא כן הרי הוא מפר את הסדר הציבורי במקום ובמזרח התיכון כולו. יהודים אינם בעלי זכות להעלות ספרים או כל תשמיש קדושה למקום משום פרובוקציה, ובכלל עצם עליית יהודים לשם נחשבת לפרובוקציה אחת גדולה!

בקיצור הר הבית אינו בידינו, אך בידנו מסרנו אותו, וכנראה שיהיה קשה להחזיר.

אנו יהודים של כותל. אנו מעדיפים אותו. הוא שקט, לא נובח, אפשר לטחוב בו פתקים... הוא מאפשר לנו מרחב מחייה של מחלוקת כפייתית ובלתי פוסקות, מאפשר לנו תמרון בין שמאל לימין, בין דת למדינה, בין נשות הכותל לחיילים מוכים... ובכלל מאפשר א-ביסעלא שנאת חינם. קדושה כידוע זה דבר די מסוכן, ולנו סך הכל נעים לחיות עם הספק, עם המורכב והדעתני הזה. זו המציאות, התרגלנו, וזהו. גם הדוסים שבינינו, כך נראה, משקשקים מהיום שבו יבנה המקדש.

האמת שאין לי הצעה פרקטית מה עושים במצב התקוע הזה. אנו מדשדשים במרחב בבינוניות החילונית שלנו, מקסימום אידיאולוגית – ולא מסוגלים להיפתח למשהו שמעבר, למציאות אחרת באמת. אני לא אומר עכשיו לבנות את הבית ולכפות על עצמנו משהו לא טבעי, אני רק אומר להיפתח לזה. לנסות לפתוח את שערי הגעגוע למשהו גדול יותר שיכול לקרות. לא לשרוף מחסני תבואה, לא לצאת למלחמות עולם, אבל כן להבין שיש עוד לאן להתקדם, ושם יהיה לנו יותר טוב.

אפשר להמשיך להיות יהודים של כותל, אך מדי פעם להתבונן מעלה, ולחשוב – "יש עוד לאן לעלות, וזה יהיה טוב". להפסיק לדשדש ולא לפחד מן החידוש.

אז חברים, אם ממש לא מעניין אתכם הר הבית – זה סימן שכנראה צריך לעלות!

   

 

 

להרגיש בבית; סוד האינטימיות של המקדש

 

 

"וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ. כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם, וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַ‍ִם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ.
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת, מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ." (זכריה, ח')

הפסוקים המנחמים מזכריה כבר אינם עוד חזון רחוק. ירושלים אמנם טרם זכתה לתואר "עיר האמת" בפי כל, ואינני יודע עד כמה היא אכן כזו, אך בלא ספק החזון בדבר הזקנים והילדים המשחקים הוא נחלת חיינו במובנו העמוק ביותר, וחלקנו אף זכינו לשמש בו, כילדים, שחקני מפתח (ובע"ה נשמש בו גם כזקנים מרובי ימים... רק שיורידו את מחירי הדירות..).

מהי אם-כן המוטיבציה שלנו להמשיך ולשמר את מסורת הצומות והקינות על ירושלים החרבה; אותה קריה נאמנה שהייתה לזונה בעיני כל רואיה?

אמת, מקום המקדש עודנו שומם, ואף מעבר לכך: "שועלים מהלכים בו", ואפילו תפילה בהנעת שפתיים אין ליהודי למלמל על ההר. אך אם כל הכבוד, בלבד מקום קדוש זה, הרי ירושלים לא ידעה ימי פריחה כאלו מעודה: היא גדולה מכפי שהייתה אי פעם, מלאת בתי לימוד ותפילה, מפעלי חסד ומוסדות שלטון יהודיים. זוהי ליבה של ההתרחשות היהודית עלי אדמות, ויש שיאמרו שזוהי ליבת ההתרחשות העולמית, ויש להם על מי שיסמוכו...

ר' נחמן בתורה ריט כותב כי כל הסיבה לבניית המקדש היא הצטמצמות א-להית בכלי ההשגה האנושיים. הקב"ה רצה להפגש עם בניו ועל-כן צמצם את עצמו. זהו מעיין תיאור הבריאה של האר"י הק' אלא שצמצום זה הוא בתוך הבריאה עצמה, זהו אפוא צמצום בתוך צמצום. לאמור: צמצום ראשון – הבריאה – נעשה בכדי לאפשר חיים נוספים באינסוף, ואילו הצמצום השני – המקדש – נעשה בכדי לאפשר לאדם להתייחס אל הא-ל בכליו האנושיים. הצמצום הראשון הוא אם-כן לשם הבריאה בעצמה, והשני מיועד לתכלית הבריאה, היא עבודת השם.

וכה דברי ר' נחמן:

בִּצַּע אֶמְרָתוֹ (אֵיכָה ב), בִּזַּע פּוֹרְפִירָא דִּילֵהּ, (מִדְרָשׁ שָׁם) כִּי בְּוַדַּאי אֵין הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יָכוֹל לִסְבּל כְּבוֹדוֹ וְגַאֲוָתוֹ יִתְבָּרַך כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מְלָכִים א ח) : "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לא יְכַלְכְּלוּך אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה" וְכוּ רַק מֵחֲמַת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל צִמְצֵם וְהִלְבִּישׁ אֶת גַּאֲוָתוֹ כְּדֵי לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים צ"ג) : "ה מָלָך גֵּאוּת לָבֵשׁ" שֶׁכִּבְיָכוֹל בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ הִלְבִּישׁ וְצִמְצֵם אֶת גֵּאוּת שֶׁלּוֹ כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לִסְבּל קַבָּלַת על מַלְכוּתוֹ עָלֵינוּ אֲבָל כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ לְפָנָיו אֲזַי כִּבְיָכוֹל הֶרְאָה וְגִלָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אֶת גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְלא רָצָה לְהַלְבִּישׁוֹ וּלְצַמְצְמוֹ עוֹד וּמִמֵּילָא נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי לא הָיָה יָכוֹל לְסָבְלוֹ כַּנַּ"ל וְזֶה "בִּצַּע אֶמְרָתוֹ" בִּזַּע פּוֹרְפִירָא דִּילֵהּ שֶׁקָּרַע אֶת הַלְּבוּשׁ שֶׁלּוֹ, הַיְנוּ שֶׁקָּרַע אֶת הַלְּבוּשׁ וְהַצִּמְצוּם הַנַּ"ל בְּחִינַת "גֵּאוּת לָבֵשׁ" הַנַּ"ל וּמִמֵּילָא נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי מֵאַחַר שֶׁקָּרַע וּבִטֵּל אֶת הַצִּמְצוּם וְהַלְּבוּשׁ שׁוּב אֵין הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יָכוֹל לִסְבּל גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ כִּי "הֵן הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לא יְכַלְכְּלוּך" כַּנַּ"ל

ר' נחמן מתאר את החורבן באופן פרדוקסאלי עד כי ניתן לחשוב שהמצב בלא בית הוא גבוהה מן המצב של הצמצום בכלי, בבית. הלא כעת הקב"ה מתגלה במלא גאוותו וללא מלבושים מצומצמים... אך בלא ספק אין הדבר כן.

המוטיבציה הא-להית לכאורה, על-פי ר' נחמן, היא כדי לגלות מלכותו. גילוי זה אף הוא פרדוקסאלי, כיוון שמלכות, במובנה העמוק היא ענווה – לית לה מגרמה כלום! זאת מלכות של אמת שאינה כופה עצמה על נתינה, אלא נתינה מכתירים אותה ומתכבדים בה. זהו אפוא סודו של המלך הענו.

 

 

המקדש, כך שמעתי בשם הרב פרומן זצ"ל, הוא האינטימיות עם השם, זוהי עבודת השם במלא מובנה. הקב"ה ביקש למלוך על ידי צמצומו ובכך לאפשר מרחב אינטימי לעבודתו. זהו מרחב של מפגש, של כנות. מפגש בו הדברים הם על הלב, "על לבבך".

אמנם בכדי ליצור מרחב אינטימי לא די בצמצום הא-ל, אלא אף באמון האדם. האדם חייב להיות כן, להיות נאמן לאמונתו ולא להתמסר לעבודות זרות הקיימות במרחב. הקב"ה מוכן ואף רוצה לצמצם עצמו בשביל הכנות והאינטימיות אך לא בשביל הזיוף, לא בשביל הפסיחה על השתי הסעיפים.

משנהג האדם במקדש, מעוז האינטימיות, בכוחניות פוליטית ובזיוף, קרע הקב"ה את הלבוש שלו – את הצמצום – וממילא "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך": אורו התפשט לכל.

כיום, בעידן הרוחניות הניו איג'ית יש תחושה שיש הכל אבל אין כלום. זוהי תחושתו של המלך בתחילת הסיפור ממלך ענו שיש לו את כל הפרוטרטים של כל המלכים – הוא משופה באוצרות תבל, אך את האינטימיות חסרה לו, זהו הדבק של כל היש – זהו המלך הענו. בלעדיו דומים אנו למלכים זקנים וכסילים.

דומני כי המקדש הזה שאיננו, עשוי היה להפוך אותנו לאנשים דבוקים יותר, וחיים יותר. זהו סוד האינטימיות שבבית.

 

פרה אדומה – שחרור ממגשרים

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת 'אמור אל הכהנים' אמר לו משה: 'רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו?' לא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה. (במדבר רבה פר'יט, ד)

קיום טומאת המת הינה חידה עמוקה המהווה סתירה עבור מהותה של היהדות. מגמת תורתנו נעוצה עמוקות באמונה כי הטוב, הטהרה והחיים, כוחם רב ותקוותם נחושה אל מול כוחם המדלדל של הטומאה והמוות. המדרש המובא לעיל מתאר רגע קשה עבור משה היושב במרומי הר סיני ולומד דיני טומאה וטהרה מפי הגבורה. משה, ששומע על מציאות של טומאת מת – אבי אבות הטומאה, אינו מקבל תשובה ישירה במה תהיה טהרת טומאה זו, עד כי נדמה לו שכוח הטומאה הנובע מעומק הייאוש והמוות, רב הוא על כוח החיים. המדרש מתאר באופן מיוחד את הרגע הקשה והעמוק הזה בציור קלסתר פניו של משה – "נתכרכמו פניו".

מה אם כן שורש החיים העצום הטבוע במצוות פרה אדומה אשר בכוחו להכריע את הטפיל האיום, אבי אבות הטומאה, המתיש כוחו של אדם עד עפר? על שאלה זו עונה המדרש כי אף שלמה המלך בחכמתו לא עמד על פשרה של פרה אדומה – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". שמא דווקא מתוך חוסר הבנה זה נצליח לעמוד על טעם אחד החקוק בפשר חוקה סתומה זו.

מצוות התורה נחלקות לשלושה סוגים: משפטים, עדות וחוקים, ההבדל בניהם נוגע לעניין הבנת האדם אותם: משפטים הינם מצוות המחויבות מצד השכל, גם ללא הנחיית התורה לקיימם;עדות, היא מצווה שהשכל לא היה מורה לקיימה בעצמו, אך לאחר שציוותה התורה עליה יש לה הסבר שכלי הגיוני; לעומת אלו, החוקים הם המצוות שאין עליהם שום הסבר שכלי, ואף מעבר לכך – יש בהן משום היפוך הבנת השכל, על כן כל קיום מצוות החוקים נעוץ בקבלת עול בלבד.

האדמו"ר הזקן מפרש עניין החוקים כך: "חוקים מלשון חקיקה. יתרון החקיקה על הכתיבה הוא, שבחקיקה האותיות הן מיניה וביה, כלומר, הן אינן מציאות נפרדת מהדבר עליו הן כתובות." (מובא בליקוטי שיחות לאדמו"ר מנחם מענדל פר' חקת) החוקה,אומר האדמו"ר הזקן, אינה כיתר המצוות שתפקידן להוביל את האדם למציאות נשגבה,והן משמשות לה אך כלי ודרך, אלא שהיא עצמה המהות הנשגבה ללא פירוד של כלי ותוכן.על כן אין האדם מסוגל להבינה, משום שהיא עצמה הופעה ממשית מעולמות נאצלים, ללא המגשר האנושי-שכלי.

ננסה לתרגם עניין עמוק זה לשפה נפשית ופנימית שניתן לעבוד עמה. על הנשמה נאמר כי היא חצובה מתחת כיסא הכבוד, כלומר, הנשמה בדומה לחוק, גם היא הופעה מעולמות נאצלים.הנשמה אף היא איננה כלי מגשר למהות או לתוכן כל שהוא, אלא שהיא עצמה המהות, היא הא-לוהות הטמונה בקרב האדם, ורק בה טמון היסוד העמוק המסוגל להכריע את אבי אבות הטומאה.

טמא המת, כמו שוכח את קיום השורש הזה ונשאב לתוך אבל שיסודו באבדן הכלי; אבדן הקיום הגשמי, אך לא המהותי. על מנת לגבור על מגנט רב עצמה זה יש לקיים את המציאות ההפוכה בחיינו, הווי אומר: להתחבר למקור א-להי נטול מגשרים גשמיים או אנושיים ובכך להטהר.

 

בעקבות דברים אלו, עולה ההבנה כי הטומאה מקורה במגעו האנושי של האדם; הקוגנטיבי-תבוני, או זה התחושתי. ואילו הטהרה, היא היא הביטול של ההבנה או התחושה הזו...

לאמור: ביטול האדם = טהרה, יישותו = טומאה!

מה מוזרה מסקנה זו... שהלא אבי אבות הטומאה הוא המוות עצמו, ושי לשאול: האין אדם המבטל עצמו עד עפר, שאינו רואה בתבונתו מאומה ורק שואף מעלה אל מרחבי הלא נודע (תרתי משמע), האין הוא בגדר מת מתהלך? ואיך יחשב דווקא מצב זה של "אמרתי אחכמה והיא רחקה ממני", כסגולת החיים עלי אדמות??

על כך תשובות רבות בוודאי, ואין רצוני להעריך במהותו של הביטול החסידי והקבלי. אם-זאת, יש להעמיד את הדברים לדיוקם ולומר, כי כח חיים זה, הנוגע בעצמותם של החיים; כח זה שסודו אינו ידוע אף לשלמה החכם באדם, אינו מיועד לכל עת. שאם-לא-כן עזי אין כל ערך למציאות תבונית ומילולית כגון זו הנכתבת כאן. אמנם, אף לכח זה מקום. כאשר הקיום כולו חיוור למול עוצמת החידלון - זהו מקומו. החידלון, הייאוש והמוות, הרי הם כצונמי שאין כל מילה כתובה אף אמורה, יכולים לעמוד בפניו. אז נקראים אנו אל הצונמי של החיים; אל המעל והמעבר לכל מובן - אל הביטול אל עצם הקדושה, אל הפרה האדומה שאין לה כל פשר, ואסור שיהיה לה.

זוהי עוצמת חיים אדירה, אך בו בעת מסוכנת. אל-לנו להתמכר לכך, להשפיל עצמנו עד עפר ולבטל כוחותינו תדיר. זה אמנם מפתה, אך הרסני. לא לשם כך נבראנו, בכוחותינו המשוכללים, אלא לשם תיקון עולם. ולשם כך, דומני,יש צורך אף בכוחות האנושיים ה"שפלים"ביותר.

 

 

 

 

 

 

 

  

דברים לזכר סבי האהוב מפי גיסי אילעאי עופרן

בע"ה, מוצ"ח שבועות תשע"ג

לזכרו המבורך של סבא מייק

איש היה בירושלים, מיכאל שמו, והיה האיש ההוא – איש תם וישר וירא אלוהים, סר מרע ועושה טוב. זכינו ומיכאל זה, פרופ' מייק רוזנק בפי כל, היה לראש משפחתנו, עטרת ראשנו ותפארתנו.

סבא מייק היה עבורנו המצפן והמצפון, המורה והרועה, האוזן, הבית, הלב.

מאז מתה יעל, אמה של אביטל רעייתי – והיא בת ט"ל שנים, מותירה אחריה 4 יתומים, הגדולה בת 16 והקטנה בת 5, היה ביתם של סבא וסבתא לביתנו שלנו. סבא היה לנו לחומה ולמחסה ביום זעם. בכל מסיבה בגן הילדים מעולם לא נפקד מקומו, כפי שהיה מכתת רגליו עד קצה הארץ לכל טקס צבאי. הוא ליוונו לחופתנו, עימו התייעצנו רגע לפני שקראנו שם לבתנו הבכורה, הוא שהיה לסנדק בברית של בננו, כאן בקבוצת יבנה (מכל ניניו רק בברית שלו הסכים להיות סנדק. סתם ולא פירש). הוא היה יועץ הסתרים בטרם כל הכרעה נבראה, והוא שהיה החיבוק המגן אחרי כל כשלון ומפלה.

בשבוע האחרון הלך מצבו הבריאותי והתרופף. נראה היה שמסכת חייו המופלאה מגיעה אל קצה. ביום ב' אחה"צ נקראנו להגיע לשערי צדק. בעליה לירושלים ירדו טיפות גשם שוטף בראשית סיון ונראה היה שגם פמליה של מעלה סוערת מן המעמד. סביב מיטתו בבית החולים, עמדו בניו ובנותיו, כלותיו וחתניו, נכדיו ובני זוגם. עשרות נשמות דואבות. אל תוך הלילה שרנו את שירי השבת שאהב, את פיוטי הימים הנוראים ואת הניגונים שאסף לאורך הדרך והיו לשירת חייו. עם חשיכה ספרנו כולנו 49 ימים לעומר, מלכות שבמלכות, והמשכנו בשירה חרישית סביב מיטתו, מתובלת בסיפוריה של סבתא, בים של דמע ופעמים אף בבת של צחוק. נראה היה שכל עוד בוקעת השירה, לא ניתנה רשות למשחית לחבל. כמה דקות לפני חצות חדלה השירה וחזרו כולם לביתם. ומיד, ויהי בחצי הלילה, נדרשה נשמתו הזכה לשבת עם הצדיקים שעטרותיהם בראשיהם וליהנות מזיו השכינה.

 

אנו נותרנו דלים ומדולדלים – חסרים את אהבתו, את יראת השמים הנדירה שלו, את עדינות גבורתו וגבורת עדינותו. הוא שהראנו את פשט הפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", הוא שגידלנו על עוצמתה של דמעה והוא שלימדנו ש"על כל פשעים תכסה אהבה".

אני תקווה כי כוחם המרפא של מילים אלו הנאמרות לזכרו, יאחה משהו מן החלל שנפער בלבנו עם הסתלקותו. וכדברי הרמב"ם: "הצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זיכרונם".

חבל על דאבדין.

ירושלים של מטה

כל הנכנס לירושלים של מטה נכנס גם בשערי ירושלים של מעלה, שהלא עומדות הן זו כנגד זו וכל הנכנס בזו – גם בזו הוא נכנס. וכיוון שהיא טבורו של עולם, מכנסת היא אליה אוצרות תבל ומלואה ברוחני ובגשמי כ'כסף צרוף בעליל, לארץ מזקק שבעתים'; ללא שיג ופגם. לכן כל הנכנס בה ומהלך ארבע אמות בתוכה כאילו טבל במעיין ורחם והוא טהור ומקודש.

כל הנכנס לירושלים מייד נקשרת נפשו בה ואינו יוצא; כפירות מעשר שני הנכנסים בשעריה ואינם יוצאים. כן הן נשמות ישראל הזכות, שירושלים היא כאספקלריה בעבורן והן מתרפקות עליה. אין זה מקרה אפוא שחיילנו, משראוה בעיניהם, החלו ממששים אבניה וממררים בבכי, שמגלה היא בהם עומק נשמתם וטהרתם, והם כילדים, מתרפקים עליה כעל אם רחומה.