להרגיש בבית; סוד האינטימיות של המקדש

 

 

"וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ. כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם, וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַ‍ִם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ.
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת, מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ." (זכריה, ח')

הפסוקים המנחמים מזכריה כבר אינם עוד חזון רחוק. ירושלים אמנם טרם זכתה לתואר "עיר האמת" בפי כל, ואינני יודע עד כמה היא אכן כזו, אך בלא ספק החזון בדבר הזקנים והילדים המשחקים הוא נחלת חיינו במובנו העמוק ביותר, וחלקנו אף זכינו לשמש בו, כילדים, שחקני מפתח (ובע"ה נשמש בו גם כזקנים מרובי ימים... רק שיורידו את מחירי הדירות..).

מהי אם-כן המוטיבציה שלנו להמשיך ולשמר את מסורת הצומות והקינות על ירושלים החרבה; אותה קריה נאמנה שהייתה לזונה בעיני כל רואיה?

אמת, מקום המקדש עודנו שומם, ואף מעבר לכך: "שועלים מהלכים בו", ואפילו תפילה בהנעת שפתיים אין ליהודי למלמל על ההר. אך אם כל הכבוד, בלבד מקום קדוש זה, הרי ירושלים לא ידעה ימי פריחה כאלו מעודה: היא גדולה מכפי שהייתה אי פעם, מלאת בתי לימוד ותפילה, מפעלי חסד ומוסדות שלטון יהודיים. זוהי ליבה של ההתרחשות היהודית עלי אדמות, ויש שיאמרו שזוהי ליבת ההתרחשות העולמית, ויש להם על מי שיסמוכו...

ר' נחמן בתורה ריט כותב כי כל הסיבה לבניית המקדש היא הצטמצמות א-להית בכלי ההשגה האנושיים. הקב"ה רצה להפגש עם בניו ועל-כן צמצם את עצמו. זהו מעיין תיאור הבריאה של האר"י הק' אלא שצמצום זה הוא בתוך הבריאה עצמה, זהו אפוא צמצום בתוך צמצום. לאמור: צמצום ראשון – הבריאה – נעשה בכדי לאפשר חיים נוספים באינסוף, ואילו הצמצום השני – המקדש – נעשה בכדי לאפשר לאדם להתייחס אל הא-ל בכליו האנושיים. הצמצום הראשון הוא אם-כן לשם הבריאה בעצמה, והשני מיועד לתכלית הבריאה, היא עבודת השם.

וכה דברי ר' נחמן:

בִּצַּע אֶמְרָתוֹ (אֵיכָה ב), בִּזַּע פּוֹרְפִירָא דִּילֵהּ, (מִדְרָשׁ שָׁם) כִּי בְּוַדַּאי אֵין הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יָכוֹל לִסְבּל כְּבוֹדוֹ וְגַאֲוָתוֹ יִתְבָּרַך כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מְלָכִים א ח) : "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לא יְכַלְכְּלוּך אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה" וְכוּ רַק מֵחֲמַת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל צִמְצֵם וְהִלְבִּישׁ אֶת גַּאֲוָתוֹ כְּדֵי לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים צ"ג) : "ה מָלָך גֵּאוּת לָבֵשׁ" שֶׁכִּבְיָכוֹל בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ הִלְבִּישׁ וְצִמְצֵם אֶת גֵּאוּת שֶׁלּוֹ כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לִסְבּל קַבָּלַת על מַלְכוּתוֹ עָלֵינוּ אֲבָל כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ לְפָנָיו אֲזַי כִּבְיָכוֹל הֶרְאָה וְגִלָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אֶת גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְלא רָצָה לְהַלְבִּישׁוֹ וּלְצַמְצְמוֹ עוֹד וּמִמֵּילָא נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי לא הָיָה יָכוֹל לְסָבְלוֹ כַּנַּ"ל וְזֶה "בִּצַּע אֶמְרָתוֹ" בִּזַּע פּוֹרְפִירָא דִּילֵהּ שֶׁקָּרַע אֶת הַלְּבוּשׁ שֶׁלּוֹ, הַיְנוּ שֶׁקָּרַע אֶת הַלְּבוּשׁ וְהַצִּמְצוּם הַנַּ"ל בְּחִינַת "גֵּאוּת לָבֵשׁ" הַנַּ"ל וּמִמֵּילָא נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי מֵאַחַר שֶׁקָּרַע וּבִטֵּל אֶת הַצִּמְצוּם וְהַלְּבוּשׁ שׁוּב אֵין הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יָכוֹל לִסְבּל גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ כִּי "הֵן הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לא יְכַלְכְּלוּך" כַּנַּ"ל

ר' נחמן מתאר את החורבן באופן פרדוקסאלי עד כי ניתן לחשוב שהמצב בלא בית הוא גבוהה מן המצב של הצמצום בכלי, בבית. הלא כעת הקב"ה מתגלה במלא גאוותו וללא מלבושים מצומצמים... אך בלא ספק אין הדבר כן.

המוטיבציה הא-להית לכאורה, על-פי ר' נחמן, היא כדי לגלות מלכותו. גילוי זה אף הוא פרדוקסאלי, כיוון שמלכות, במובנה העמוק היא ענווה – לית לה מגרמה כלום! זאת מלכות של אמת שאינה כופה עצמה על נתינה, אלא נתינה מכתירים אותה ומתכבדים בה. זהו אפוא סודו של המלך הענו.

 

 

המקדש, כך שמעתי בשם הרב פרומן זצ"ל, הוא האינטימיות עם השם, זוהי עבודת השם במלא מובנה. הקב"ה ביקש למלוך על ידי צמצומו ובכך לאפשר מרחב אינטימי לעבודתו. זהו מרחב של מפגש, של כנות. מפגש בו הדברים הם על הלב, "על לבבך".

אמנם בכדי ליצור מרחב אינטימי לא די בצמצום הא-ל, אלא אף באמון האדם. האדם חייב להיות כן, להיות נאמן לאמונתו ולא להתמסר לעבודות זרות הקיימות במרחב. הקב"ה מוכן ואף רוצה לצמצם עצמו בשביל הכנות והאינטימיות אך לא בשביל הזיוף, לא בשביל הפסיחה על השתי הסעיפים.

משנהג האדם במקדש, מעוז האינטימיות, בכוחניות פוליטית ובזיוף, קרע הקב"ה את הלבוש שלו – את הצמצום – וממילא "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך": אורו התפשט לכל.

כיום, בעידן הרוחניות הניו איג'ית יש תחושה שיש הכל אבל אין כלום. זוהי תחושתו של המלך בתחילת הסיפור ממלך ענו שיש לו את כל הפרוטרטים של כל המלכים – הוא משופה באוצרות תבל, אך את האינטימיות חסרה לו, זהו הדבק של כל היש – זהו המלך הענו. בלעדיו דומים אנו למלכים זקנים וכסילים.

דומני כי המקדש הזה שאיננו, עשוי היה להפוך אותנו לאנשים דבוקים יותר, וחיים יותר. זהו סוד האינטימיות שבבית.

 

פרה אדומה – שחרור ממגשרים

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת 'אמור אל הכהנים' אמר לו משה: 'רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו?' לא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה. (במדבר רבה פר'יט, ד)

קיום טומאת המת הינה חידה עמוקה המהווה סתירה עבור מהותה של היהדות. מגמת תורתנו נעוצה עמוקות באמונה כי הטוב, הטהרה והחיים, כוחם רב ותקוותם נחושה אל מול כוחם המדלדל של הטומאה והמוות. המדרש המובא לעיל מתאר רגע קשה עבור משה היושב במרומי הר סיני ולומד דיני טומאה וטהרה מפי הגבורה. משה, ששומע על מציאות של טומאת מת – אבי אבות הטומאה, אינו מקבל תשובה ישירה במה תהיה טהרת טומאה זו, עד כי נדמה לו שכוח הטומאה הנובע מעומק הייאוש והמוות, רב הוא על כוח החיים. המדרש מתאר באופן מיוחד את הרגע הקשה והעמוק הזה בציור קלסתר פניו של משה – "נתכרכמו פניו".

מה אם כן שורש החיים העצום הטבוע במצוות פרה אדומה אשר בכוחו להכריע את הטפיל האיום, אבי אבות הטומאה, המתיש כוחו של אדם עד עפר? על שאלה זו עונה המדרש כי אף שלמה המלך בחכמתו לא עמד על פשרה של פרה אדומה – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". שמא דווקא מתוך חוסר הבנה זה נצליח לעמוד על טעם אחד החקוק בפשר חוקה סתומה זו.

מצוות התורה נחלקות לשלושה סוגים: משפטים, עדות וחוקים, ההבדל בניהם נוגע לעניין הבנת האדם אותם: משפטים הינם מצוות המחויבות מצד השכל, גם ללא הנחיית התורה לקיימם;עדות, היא מצווה שהשכל לא היה מורה לקיימה בעצמו, אך לאחר שציוותה התורה עליה יש לה הסבר שכלי הגיוני; לעומת אלו, החוקים הם המצוות שאין עליהם שום הסבר שכלי, ואף מעבר לכך – יש בהן משום היפוך הבנת השכל, על כן כל קיום מצוות החוקים נעוץ בקבלת עול בלבד.

האדמו"ר הזקן מפרש עניין החוקים כך: "חוקים מלשון חקיקה. יתרון החקיקה על הכתיבה הוא, שבחקיקה האותיות הן מיניה וביה, כלומר, הן אינן מציאות נפרדת מהדבר עליו הן כתובות." (מובא בליקוטי שיחות לאדמו"ר מנחם מענדל פר' חקת) החוקה,אומר האדמו"ר הזקן, אינה כיתר המצוות שתפקידן להוביל את האדם למציאות נשגבה,והן משמשות לה אך כלי ודרך, אלא שהיא עצמה המהות הנשגבה ללא פירוד של כלי ותוכן.על כן אין האדם מסוגל להבינה, משום שהיא עצמה הופעה ממשית מעולמות נאצלים, ללא המגשר האנושי-שכלי.

ננסה לתרגם עניין עמוק זה לשפה נפשית ופנימית שניתן לעבוד עמה. על הנשמה נאמר כי היא חצובה מתחת כיסא הכבוד, כלומר, הנשמה בדומה לחוק, גם היא הופעה מעולמות נאצלים.הנשמה אף היא איננה כלי מגשר למהות או לתוכן כל שהוא, אלא שהיא עצמה המהות, היא הא-לוהות הטמונה בקרב האדם, ורק בה טמון היסוד העמוק המסוגל להכריע את אבי אבות הטומאה.

טמא המת, כמו שוכח את קיום השורש הזה ונשאב לתוך אבל שיסודו באבדן הכלי; אבדן הקיום הגשמי, אך לא המהותי. על מנת לגבור על מגנט רב עצמה זה יש לקיים את המציאות ההפוכה בחיינו, הווי אומר: להתחבר למקור א-להי נטול מגשרים גשמיים או אנושיים ובכך להטהר.

 

בעקבות דברים אלו, עולה ההבנה כי הטומאה מקורה במגעו האנושי של האדם; הקוגנטיבי-תבוני, או זה התחושתי. ואילו הטהרה, היא היא הביטול של ההבנה או התחושה הזו...

לאמור: ביטול האדם = טהרה, יישותו = טומאה!

מה מוזרה מסקנה זו... שהלא אבי אבות הטומאה הוא המוות עצמו, ושי לשאול: האין אדם המבטל עצמו עד עפר, שאינו רואה בתבונתו מאומה ורק שואף מעלה אל מרחבי הלא נודע (תרתי משמע), האין הוא בגדר מת מתהלך? ואיך יחשב דווקא מצב זה של "אמרתי אחכמה והיא רחקה ממני", כסגולת החיים עלי אדמות??

על כך תשובות רבות בוודאי, ואין רצוני להעריך במהותו של הביטול החסידי והקבלי. אם-זאת, יש להעמיד את הדברים לדיוקם ולומר, כי כח חיים זה, הנוגע בעצמותם של החיים; כח זה שסודו אינו ידוע אף לשלמה החכם באדם, אינו מיועד לכל עת. שאם-לא-כן עזי אין כל ערך למציאות תבונית ומילולית כגון זו הנכתבת כאן. אמנם, אף לכח זה מקום. כאשר הקיום כולו חיוור למול עוצמת החידלון - זהו מקומו. החידלון, הייאוש והמוות, הרי הם כצונמי שאין כל מילה כתובה אף אמורה, יכולים לעמוד בפניו. אז נקראים אנו אל הצונמי של החיים; אל המעל והמעבר לכל מובן - אל הביטול אל עצם הקדושה, אל הפרה האדומה שאין לה כל פשר, ואסור שיהיה לה.

זוהי עוצמת חיים אדירה, אך בו בעת מסוכנת. אל-לנו להתמכר לכך, להשפיל עצמנו עד עפר ולבטל כוחותינו תדיר. זה אמנם מפתה, אך הרסני. לא לשם כך נבראנו, בכוחותינו המשוכללים, אלא לשם תיקון עולם. ולשם כך, דומני,יש צורך אף בכוחות האנושיים ה"שפלים"ביותר.

 

 

 

 

 

 

 

  

דברים לזכר סבי האהוב מפי גיסי אילעאי עופרן

בע"ה, מוצ"ח שבועות תשע"ג

לזכרו המבורך של סבא מייק

איש היה בירושלים, מיכאל שמו, והיה האיש ההוא – איש תם וישר וירא אלוהים, סר מרע ועושה טוב. זכינו ומיכאל זה, פרופ' מייק רוזנק בפי כל, היה לראש משפחתנו, עטרת ראשנו ותפארתנו.

סבא מייק היה עבורנו המצפן והמצפון, המורה והרועה, האוזן, הבית, הלב.

מאז מתה יעל, אמה של אביטל רעייתי – והיא בת ט"ל שנים, מותירה אחריה 4 יתומים, הגדולה בת 16 והקטנה בת 5, היה ביתם של סבא וסבתא לביתנו שלנו. סבא היה לנו לחומה ולמחסה ביום זעם. בכל מסיבה בגן הילדים מעולם לא נפקד מקומו, כפי שהיה מכתת רגליו עד קצה הארץ לכל טקס צבאי. הוא ליוונו לחופתנו, עימו התייעצנו רגע לפני שקראנו שם לבתנו הבכורה, הוא שהיה לסנדק בברית של בננו, כאן בקבוצת יבנה (מכל ניניו רק בברית שלו הסכים להיות סנדק. סתם ולא פירש). הוא היה יועץ הסתרים בטרם כל הכרעה נבראה, והוא שהיה החיבוק המגן אחרי כל כשלון ומפלה.

בשבוע האחרון הלך מצבו הבריאותי והתרופף. נראה היה שמסכת חייו המופלאה מגיעה אל קצה. ביום ב' אחה"צ נקראנו להגיע לשערי צדק. בעליה לירושלים ירדו טיפות גשם שוטף בראשית סיון ונראה היה שגם פמליה של מעלה סוערת מן המעמד. סביב מיטתו בבית החולים, עמדו בניו ובנותיו, כלותיו וחתניו, נכדיו ובני זוגם. עשרות נשמות דואבות. אל תוך הלילה שרנו את שירי השבת שאהב, את פיוטי הימים הנוראים ואת הניגונים שאסף לאורך הדרך והיו לשירת חייו. עם חשיכה ספרנו כולנו 49 ימים לעומר, מלכות שבמלכות, והמשכנו בשירה חרישית סביב מיטתו, מתובלת בסיפוריה של סבתא, בים של דמע ופעמים אף בבת של צחוק. נראה היה שכל עוד בוקעת השירה, לא ניתנה רשות למשחית לחבל. כמה דקות לפני חצות חדלה השירה וחזרו כולם לביתם. ומיד, ויהי בחצי הלילה, נדרשה נשמתו הזכה לשבת עם הצדיקים שעטרותיהם בראשיהם וליהנות מזיו השכינה.

 

אנו נותרנו דלים ומדולדלים – חסרים את אהבתו, את יראת השמים הנדירה שלו, את עדינות גבורתו וגבורת עדינותו. הוא שהראנו את פשט הפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", הוא שגידלנו על עוצמתה של דמעה והוא שלימדנו ש"על כל פשעים תכסה אהבה".

אני תקווה כי כוחם המרפא של מילים אלו הנאמרות לזכרו, יאחה משהו מן החלל שנפער בלבנו עם הסתלקותו. וכדברי הרמב"ם: "הצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זיכרונם".

חבל על דאבדין.

ירושלים של מטה

כל הנכנס לירושלים של מטה נכנס גם בשערי ירושלים של מעלה, שהלא עומדות הן זו כנגד זו וכל הנכנס בזו – גם בזו הוא נכנס. וכיוון שהיא טבורו של עולם, מכנסת היא אליה אוצרות תבל ומלואה ברוחני ובגשמי כ'כסף צרוף בעליל, לארץ מזקק שבעתים'; ללא שיג ופגם. לכן כל הנכנס בה ומהלך ארבע אמות בתוכה כאילו טבל במעיין ורחם והוא טהור ומקודש.

כל הנכנס לירושלים מייד נקשרת נפשו בה ואינו יוצא; כפירות מעשר שני הנכנסים בשעריה ואינם יוצאים. כן הן נשמות ישראל הזכות, שירושלים היא כאספקלריה בעבורן והן מתרפקות עליה. אין זה מקרה אפוא שחיילנו, משראוה בעיניהם, החלו ממששים אבניה וממררים בבכי, שמגלה היא בהם עומק נשמתם וטהרתם, והם כילדים, מתרפקים עליה כעל אם רחומה.

מומים החוצה?! מה בעצם אומרת התורה לאדם המוגבל?

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ-לֹהָיו. [...] וְאִישׁ כִּי-יַקְרִיב זֶבַח-שְׁלָמִים לַה' לְפַלֵּא-נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל-מוּם לֹא יִהְיֶה-בּוֹ. (ויקרא כא)

אחת השאלות הקשות העולות מפרשתנו נוגעת בעניין המומים שבאדם הכהן. התורה אוסרת על כהן בעל מום, בין מום מולד ונצחי ובין מום זמני, לשרת במקדש, כיוון שאינו שלם בגופו. ה'מוסר הטבעי' שבאדם מתקשה לעקל איסור זה, והוא מתקומם למולו ושואל: על שום מה מודר אדם אשר לא חטא מעבודת הקודש? האם פחות הוא בערכו מאדם השלם בגופו? ובכלל – מדוע רואה התורה בשלמות הגוף ערך נעלה כל-כך?

דין זה בולט למול דרכה המיוחדת של התורה אל מול תכתיבי החברה הנורמטיביים הרואים בפן הייצוגי והפורמאלי אבן יסוד. התורה כמעט בכל הזדמנות עומדת חוצץ למול תכתיבים אלו; כך למשל למדנו כי התורה מעדיפה באופן ברור את ה'בחירה' על פני ה'בכורה', ובאופן דומה נבחרו הכהנים על פני בכורי עם ישראל שחטאו בעגל. גם הבחירה בעם ישראל כעם ה' לא נעשתה בשל גודלו וחוזקו החיצוניים של העם: "לא מרובכם מכל-העמים, חשק ה' בכם, ויבחר בכם, כי-אתם המעט, מכל-העמים; כי מאהבת ה' אתכם...". התורה מבכרת את תוכנם ומהותם של הדברים על-פני חיצוניותם באופן חד משמעי. ותומך בדרך זו מדרש רבה לפרשתנו: 

"זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" א"ר אבא בר יודן כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה הכשיר באדם פסל בבהמה (ויקרא כב, כב): "עַוֶּרֶת או שבור או חרוץ או יבלת" והכשיר באדם. "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" א"ר אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים שנאמר (שם לד, יט) "קרוב ה' לנשברי לב" (שם קמז, ג) "הרופא לשבורי לב" (ישעיה נז, טו): "ואת דכא ושפל רוח" "זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה". (ויקרא רבה פרשה ז).

המדרש כמו מגונן על דין התורה האוסר בעבודת הכהונה כל בעל מום, ומבקש ללמד זכות על הקב"ה כי דווקא הוא – "כלי תשמישיו שבורים". אמנם נוכח המדרש ונוכח דברינו דווקא מתעצמת שאלתנו בדבר המומים, ואינה מתיישבת.

בפירושו לתורה, מתרץ הרש"ר הירש את שאלתנו בדרך יפה במיוחד:

 

כבר עמדנו לעיל על היחס ההדוק שבין הכהן המקריב לקרבן; וכבר הסברנו את משמעות התמימות הגופנית הנדרשת ביחס לשניהם. היא מבטאת גם את שלימות התמסרותנו – וגם את שלימות החיים שנזכה בה בקרבת ה'. מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עיוורים ופסחים, נכים ודווים וחולים; לא לשם כך נבנה המזבח, כדי שהאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפואות פלאים לחוליו. כי החיים בשלמותם, ברעננותם ובגבורתם יתקדשו לשם חיי מעש של עבודת ה'. (רש"ר הירש, שמות, כא, יז)   

 

 אומר הרש"ר, כי עבודת ה' הנעשית מיתוך מחסור (מום), בהכרח אינה שלמה, כיוון שיש בה משום תקווה לתיקון החיסרון על-ידי העבודה. אילו יהיה הכהן עצמו, מייצג העבודה, בעל מום, יחשבו הכל כי שיאה של העבודה קשורה היא בחיסרון ובתקווה לישועה. אמנם אין הדבר כן, העבודה השלימה אינה אלא זו הנעשית מפני האמונה השלימה, והנעשית מתוך שלימות החיים ברעננותם וגבורתם. במצב זה, לכאורה, אין האדם זקוק לדבר ממשי מן הא-ל ואף-על-פי-כן עובד הוא אותו, ועושה האמת מפני שהיא אמת.

פירושו של הרש"ר אכן נפלא מאין כמותו. אמנם עדיין יש לתמוהה; הרי ישנם מומים הפוסלים את הכהן אף שאינם נראים לעין אדם, ואין כל חשש שמא יראו בעבודתו בקשה לרפואה ותיקון, שהרי מומו מוצנע מעיני כל? על כך לא מצאתי תשובה בכתביו של הרש"ר.

***

בסיפורו של רבי נחמן – 'מעשה משבע קבצנים', מתאר הוא את שבעת רועי ישראל כשבעה קבצנים בעלי מומים קשים; האחד עיוור, השני חירש, השלישי עילג ועוד כהנה וכהנה. מדוע בחר ר' נחמן לתאר את מנהיגי ישראל הדגולים דווקא כבעלי מומים?

הרב עדין שטיינזלץ מסביר זאת כך:

הקבצנים מסמלים את שבעת האישים הגדולים, מנהיגיהם ומפרנסיהם של ישראל בכל התקופות, "שבעת הרועים" [...] המום (של כל קבצן, י.ר) אינו מום אמיתי, אלא מום למראית העין [...] דווקא עליונותם המופלגת בתחום זה עצמו (כל אחד בתחומו, י.ר) היא הגורמת שמעלתם היתרה תיראה כחיסרון ומום בעיני הבריות [...] המעלות המציות מעבר להשגת החושים הן לעולם בבחינת "אין", ולכן נראות כחסרונות וכמומים. (פירוש לסיפורי מעשיות, עמ' 172)

 

המום, לשיטת ר' נחמן, נתפס כמעלה עליונה אצל האדם באותו, תחום בו מתגלה המום דווקא. ומדוע הוא מתגלה באופן חסר שכזה? – כיוון שהמעלה והשלמות של האדם בתחום זה היא כה רבה, עד שהיא בחינת "אין", כלומר שאינה יכולה להצטמצם בלבוש וגוף בעולם הזה. על-כן הרועים, הלא הם הקבצנים, נראים בעיני בשר כבעלי מומים, אך הם שלמים מכל שלימות דווקא בדבר שנראה חסר בעיני כל.

הבנה זו יכולה לטרום לנו רבות גם ביחס לפרשתנו. בית המקדש הוא מקום התלבשותה של האמונה בביטוי גשמי. עבודת הקרבנות איננה רוחנית, אלא גשמית, והיא מכילה את תוכן האמונה של עם ישראל בה'. בעל המום להבנתנו, הוא בעל מדרגה עליונה ממדרגת עבודה זו במרכיב מסיום בו מתגלה המום שלו. על-כן לא תוכל להיות עבודתו שלמה, כי מעלתו היא בחינת "אין", כלומר גבוהה מהעולם הזה, בתחום מסיום.

תפקידו של הכהן אפוא, הוא גישור בין עולם הרוח והממשות באופן שלם. זוהי עבודה הדורשת דיוק ואיזון בין קטבי הרוח והממשות. המום, כפי שהבנו מפירושו של הרב עדין לר' נחמן, מגלם אצל האדם מעלה יתרה בתחום מסוים שאינה מסוגלת להתגלות בעולם בצמצום הגופני בשל גודלה, ובשל כך אולי אין הכהן בעל מום, ואף מום שאינו נראה לעיני כל, מסוגל לגשר בין העולמות ולקיים את ייעודו במקדש.

"כפה עליהם.. כיפה כגיגית!"

 

בערב שבת האחרונה, קצת לפני כניסתה, נעמדתי כהרגלי בקודש, למול ערימת הכיפות שבמקלחת ביתנו. "מה אבחר היום..." עלה ההרהור בשפתי. הערימה מעורבת זרמים זרמים; יש כיפות גרוש מצוירות מימי נעורי ויש כיפות קטיפה שחורות. יש כיפות בד, הדומות יותר לכובע אמנים בלתי צפוי, ויש כיפות מתנחלים קלאסיות, עם הקישוט הסובב. הכל מהכל יש שם בערימה הזו שבמקלחת. שלפתי כיפה שחורה סרוגה שקנתה לי אשתי לפני מספר חודשים והנחתי על ראשי.

התגובות לא איחרו לבוא: "הי יוני, מה נהיה?", "מה קרה לכיפה? מה זה זה? זה חרדלי או אמרקאי? אולי אקדמי?", "אחי אתה מבלבל אותי... מה זה השחור זה?" ועוד כהנה וכהנה. אני לתומי לא הבנתי את ההתנפלות. התרגלתי להחליף את פיסת הבד הזו מדי זמן, להשיל ולחבוש, וכנראה שהפעם – "עם השחור הזה" – עברתי את הגבול...

הניסוי החברתי הבלתי מתוכנן הזה היה מעניין עבורי. "מדוע אנשים תקועים עם הכיפה?", שאלתי את עצמי. אנשים מרגישים די חופשי להחליף סגנונות ביגוד, עיצוב בית, ועוד עניינים חיצוניים שכאלה, אך הכיפה... הכיפה היא משהו מיוחד. היא מרכזת באופן אינטנסיבי את אישיותו החברתית-תרבותית של האדם החובש אותה, את אישיותו הפוליטית וגם... גם את תפישתו הרוחנית-דתית (בסדר זה דווקא). מדהים כמה פיסת בד קטנה מכילה בתוכה.

הסיבה ל'תקיעות כיפתית' זו, אם-כן, היא מובנת: העמסת יתר על פיסת בד אחת. העסק לא זז, כי הוא כבד מדי; פשוט צריך לשנות הכל, כולל הכל, כדי שיזוז!

 

ואני מציע: בואו נשחרר את פיסת הבד הזו לנפשה; אל המרחב הדתי לבדו; אל העמידה הרוחנית שלנו, ותו לא.

 

זה אולי נשמע קטנוני ואדיוטי, אך זה עניין עמוק ביותר. מדובר בשחרור הדת מן הפוליטיקה ומן הסוציולוגיה. זה עשוי לשחרר משהו בתפישה הדתית ואף ייתן מעוף לחוויה של העמידה החופשית שלנו למול הא-ל. אך... כמה שאני מתענג לראות מפעם לפעם עוד אדם חבוש כיפה שאינה מאפשרת לי לעמוד על "טיבו" החברתי-פולטי ועוד. כמה אני אוהב את הערבוב המפתיע הזה. זוהי פוסט מודרנה בטיבה (ואין הרבה טוב בה...).

נכון, זה לא יעזור, הכיפה כבר מכילה את שהיא מכילה בין אם נרצה ובין אם לא. אך זה לא רע. התהליך הזה הוא כנראה מכוון, שהלא ללא המיתוג, אין כל משמעות לשינוי הכיפה. יש רק להשיל ממנה את המיתוג החברתי-פוליטי והכל מושלם. נראה שעכשיו הזמן להשתמש במיתוגים הרוחניים בכיוון ההפוך שלהם: לא כהשתייכות של קבע ותקיעות, אלא כאדם מתבונן העומד היום למול העולם או למו א-להיו כמתבונן בצורה - x, ולא בצורה - y. מה רע?

זה לא סתם פוסט מודרני או אין, זו גם אמת יציבה שאין בלתה. אמונת הייחוד הינה אין סופית, ואסור לו לעולם הרוחני שלנו להיתקע על תפישה כלשהי – שהלא תקיעות זו עצמה היא היא כמעין הגשמת הא-ל. עלינו להיות דינאמיים בהקשר הרוחני, והכיפה, כפריט לבוש חיצוני המייצגת עולם רוחני זה, אף היא צריכה להתרענן מפעם לפעם. לי בכל אופן זה נראה בריא.  

 

 

שימוש ציני בקדושה

פרשתנו תחומה משני עבריה במודלים קיצוניים סותרים, הנוגעים ליחס האדם אל הקדושה, ואל המפגש עמה.

הפרשה נפתחת בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. פסוקי הפתיחה לפרשתנו אינם מדברים בפומבי על "עבודת יום הכיפורים" ומה יש לעשות בכדי שיכופר לעם, אלא מקדימים הם תכלית אחרת  למעשים הנעשים על ידי הכהן הגדול ביום זה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל-הַקֹּדֶשׁ  בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. כְּתֹנֶת-בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ... (ויקרא טז, ב – ד)

כאמור, אין כל אזכור בפסוקים אלה ליום הכיפורים. ליתר דיוק יאמר כי יום הכיפורים מוזכר הרחק מפסוקים אלה – רק לאחר תיאור כלל העבודה, לפרטיה ודקדוקיה, המאפשרים לכהן הגדול לבוא אל הקדש פנימה, באופן הראוי. לאמור: התורה בפרשה זו, מתווה בעבורנו את המודל הראוי של היחס אל הקדושה והמפגש עמה בקדש הקדשים. רק לאחר מכן, בסוף התיאור הפרטני הנוגע למפגש, מגלה היא לנו כי מפגש זה יעשה ביום הכיפורים וכי והוא מוליד בצידו אף את הכפרה על בני ישראל.

הסדר בו בחרה התורה לספר לנו על עבודת בית המקדש ביום הכיפורים הוא יסודי ומרתק. עבודת הקודש אינה באה בראש ובראשונה בכדי לכפר לעם ולזכות אותו בבית דין של מעלה. זוהי מטרה משנית, העלולה להתפרש באופן פגאני בעיני הכלל שעשוי לעשות בה שימוש ציני וריק. לכן, אומרת התורה, כי מטרת הכפרה לעם תבוא לידי מיצוי אגב המטרה היסודית של היום, והיא – יצירת יחסים מדויקים המביאים לכדי מפגש טהור עם הקב"ה, ועם הקדושה בכלל. רק כאשר יבין האדם את משמעות המפגש, את אמיתותו וטהרתו; את חשיבותו האדירה הנוגעת לתיקון כל פרט בחייו, יזכה הוא להגיע גם אל כפרת היום הקדוש.

לעומת עבודת הקודש ביום הכיפורים, חותמת פרשתנו בפרשת איסורי עריות. מעשים אלו, המיוחסים בכתובים לעמים שישבו בארץ, מבטאים אף הם יחס מסוים אל הקודש; יחס הפוך מן המצווה בפרשת יום הכיפורים;  יחס ציני.

כשם שהמפגש עם הא-ל נעשה בטוהר ובהצנעה; לאחר עשיית תשובה והקרבת קרבנות החטאת; מבעד לפרוכת ובענן המכסה, כך מצפה התורה מן האדם אף בכל הנוגע לקודש שבחייו.

הקודש אינו מתגלה במקום אחד ובסיטואציה אחת בלבד. כבר אמר שלמה בבניין בית המקדש "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ", לאמור: המפגש עם הקב"ה וקדושתו סובב את האדם מכל עבריו, וביתר שאת – ביחסים שבינו ובין זולתו. פרשת העריות מגלה בפנינו תפישה מאוסה המנצלת את הקדושה, הגלומה ביחס המכבד והמהותי שבין האדם לזולתו, באופן ציני למימוש תאוות המין והשליטה. המיניות אינה שלילית בעיקרה, אלא שהיא מהווה מעין תוצאה טבעית ונעלה של גילוי הקדושה שבזולת על ידי יחסים נכונים ומדויקים הקודמים לה.

התורה מזהירה אותנו מפני שימוש ציני בקדושה. כשם שבמפגש מול ריבונו של עולם, בקודש הקודשים, עשוי המימד ציני, הרואה את הכפרה כמרכז מהות היום, להתבלט, כן הוא במפגש עם הזולת; יחסי הקרבה המהותיים עלולים להיטרף למול המימד הציני של השימוש לשם שליטה ומיניות.

לכן מקדימה התורה, ביום הכיפורים, ומורה לנו כי תיקון האדם תלוי דווקא ביחסו אל הקדושה ובמפגש עמה, ורק לאחר מכן, כבדרך אגב, מודיעה לנו כי ישנו הפן של הכפרה הנולד מתוך אלו. כן הוא בפרשת העריות: איסורים אלו מורים על אופן גילוי הקדושה בחיי היומיום שלנו, בשימת מרכז הכובד על היחסים הטהורים והמהותיים שבין האדם לזולתו, כאשר בצידם – כתוצאה טבעית והכרחית, יבואו גם היחסים הגופניים, המממשים את יחסי הקדושה שקדמו להם, במפגש של פנים בפנים.